ברכת נטילת ידים לבטלה 

שאלה: 

ברכת על נטילת ידים לבטלה  

נטלתי ידים ובירכתי על נטילת ידיים והמוציא, אכלתי פחות מכזית לחם, אבל שבעתי מדברים אחרים. האם במצב כזה חובה עלי לאכול עוד כביצה לחם כדי שברכת על נטילת ידים לא תהיה לבטלה, או שאפשר לברך בורא נפשות ומה שהיה היה? 

ראשית, ראוי להביא את דברי אדמו"ר הזקן ר' שניאור זלמן מליאדי בעל ה"תניא" וה"שולחן ערוך", המסביר1 כי הסיבה והטעם לכך שאנו נוטלים ידיים לפני אכילת לחם, הוא משום אכילת תרומה (כיון שסתם ידיים פוסלות את התרומה), "וגם עכשיו שאין הכהנים אוכלים תרומה מפני הטומאה, לא בטלה תקנה זו, כדי שיהיו רגילים בני ישראל כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו, לאכול בטהרה".  

אם כן, נטילת ידיים בזמן הזה נתקנה עבור זמן הגאולה הממשמש ובא, ועל ידי ההקפדה בהלכות אלו, נזכה לגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש. 

ונחלקו הפוסקים בשאלה על איזה שיעור מאכל צריכים ליטול ידיים. יש אומרים שדין נטילת ידיים מקביל לברכת 'המוציא', וכמו שהאוכל אפילו חתיכה מזערית של לחם צריך לברך 'המוציא', כך הוא גם צריך ליטול ידיים2. ויש אומרים שהנטילה נתקנה רק למי שמתכוון לאכול שיעור כזית (27 סמ"ק). לדעה זו דין נטילת ידיים מקביל לדין ברכת המזון, וכמו שעל אכילה בשיעור של כזית מברכים ברכה אחרונה, כך גם האוכל שיעור זה צריך ליטול ידיים לפני אכילתו3.  

ויש סוברים, שנטילת ידיים נתקנה רק למי שמתכוון לאכול כשיעור נפח של כביצה (57 סמ"ק), מכיוון ששיעור זה נקרא אוכל לעניין טומאה, ונטילת ידיים נועדה בשביל טהרת ידיים לתרומה, וכפי שיתבאר להלן4. 

להלכה חוששים לכל השיטות, לפיכך, גם מי שמתכוון לאכול שיעור מזערי של לחם, ייטול ידיים, (ויש אומרים שעל פחות מכזית אין צורך ליטול ידיים)5. אבל את הברכה יברך רק מי שמתכוון לאכול לחם בשיעור כביצה, שכך הוא הכלל, שבכל ספק הנוגע לברכות – ההוראה שלא לברך. 

וכן פסק בשו"ע6: "יש מי שאומר, שאם אינו אוכל אלא פחות מכביצה, ייטול ידיו ולא יברך", והרחיב בזה אדמו"ר הזקן, ופסק7, ש"אפילו פת גמורה, אם אינו אוכל אלא פחות מכביצה בלא קליפתה, יש להסתפק אם צריך נטילת ידיים.  

לפי שפחות מכביצה אינו נקרא אוכל לענין טומאת אוכלין, שמפני זה אינו מטמא משקים ואוכלים אחרים שנגעו בו, שנאמר8 "מכל האוכל אשר יאכל וגו'", וחכמים לא הצריכו נטילת ידיים בחולין משום סרך תרומה, אלא באכילה, ולא בנגיעה. ופחות מכביצה כיון שאינו נקרא אוכל לענין טומאה, אין אכילתו חשובה אכילה לענין נטילת ידיים, לפיכך יטול ידיו ולא יברך. ואפילו אוכל כל שהוא, צריך נטילת ידיים בלא ברכה".   

לכן, אם האדם יודע שאינו מתכוון לאכול לחם בשיעור כביצה, אזי ינהג לכתחילה באופן הבא: אם מתכוון לאכול פחות מכזית, ייטול ידיים בלי ברכת על נטילת ידיים (והנוהג ע"פ שיטת הגר"ע יוסף, לא ייטול ידיים כלל), ויברך המוציא, ולא יברך ברכת המזון, אלא ברכה אחרונה על שאר מאכלים אם אוכל מהם כזית. 

ואם מתכוון לאכול כזית, אך פחות מכביצה, ייטול ידיים בלי ברכת על נטילת ידיים, ויברך המוציא לפני האכילה, וברכת המזון לאחר האכילה. 

* 

ועתה נבין את השאלה שלפנינו. מי שנטל את ידיו בברכה, מפני שחשב לאכול הרבה לחם. ואחר כך התחרט, והחליט שלא לאכול אפילו שיעור כביצה פת. האם הוא רשאי לנהוג כן? והרי אם הוא לא יאכל כביצה פת, נמצא לכאורה שהברכה שבירך "על נטילת ידים" היתה לבטלה! 

על מדוכה זו ישב כבר רבינו הריטב"א9, וכתב, "הנוטל ידיו לאכילה ובירך על נטילת ידים, ואחר כך נמלך (התחרט) ולא אכל עכשיו, אין בכך כלום, ואין מחייבין אותו לאכול כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה, שהרי בשעה שנטל ידיו, היה חייב לברך, שבאותה שעה היה בדעתו לאכול. וכן דנתי לפני מורי ה' ישמרהו ויצילהו והודה לדברי". עד כאן. 

כלומר, רבותינו תקנו, שכל אדם שבא לאכול פת לחם יותר משיעור כביצה, יטול את ידיו בברכה. ולכן אדם שחשב לאכול פת בשיעור כביצה, חייב ליטול את ידיו, וחייב גם לברך על הנטילה. ומיד לאחר שסיים את הנטילה, שוב אין עליו חובה לאכול פת, ואם לא יאכל, לא תהיה ברכתו ברכה לבטלה. 

וכן פסק להלכה בשערי תשובה10, ובקצות השולחן11 ובבדי השולחן12, ובשו"ת יביע אומר13, שכן העיקר להלכה, שכל מי שנטל את ידיו, שוב אין הוא מחויב להמשיך לאכול כביצה פת. 

אך בספר שדי חמד כתב14, שאין הכל מודים לדברי הריטב"א, ומסקנת דבריו "ומכל מקום לענ"ד דאין נכון לעשות כן, וידחוק עצמו לאכול כדי שלא ליכנס בחשש ברכה לבטלה ח"ו, וגם הריטב"א אפשר יודה דלכתחילה בלא שום הכרח, אין לעשות כן".  

ולכן, אף על פי שמעיקר הדין יש לנו לפסוק כדברי הריטב"א, מכל מקום, כאשר הדבר אפשרי, ישתדל לאכול כביצה פת מחמת הברכה שבירך15. 

ולסיכום: מי שנטל את ידיו ובירך על הנטילה, ואחר כך התחרט ואינו רוצה לאכול כביצה פת, אין הוא מחויב לדחוק את העצמו ולאכלה. אך אם הדבר אפשרי, ישתדל להדר ולאכול כביצה פת. 

* 

לאחר בירור פרטי המעשה עם השואל שי', מתברר שבנדון המעשה אם היה השואל אוכל יותר, היה זה בגדר אכילה גסה, ולכן נכון עשה שלא אכל יותר ממה שכבר אכל ושבע, ואין בזה בעיה של ברכה לבטלה, כדברי הריטב"א שהובאו לעיל, כיון שבשעת הנטילה היה מחוייב ליטול ידיים וגם לברך על זה, כתקנת חז"ל. 

ולגבי ברכה אחרונה, אם אכל פחות מכזית לחם, אינו מברך ברכת המזון, אלא ברכת בורא נפשות וכדומה על המאכלים שאכל מהם כזית או יותר. 

ואמנם היה ראוי לאכול לפחות כזית פת אם אפשר לו, כדי שהברכה הראשונה על הפת תפטור את שאר המאכלים, כי לולא כן לכאורה היה צריך לברך גם על שאר המאכלים את הברכה הראשונה שלהם. 

בנוסף לזה יש לדעת, שנכון לירא שמים להרגיל את עצמו להקפיד מיד לאחר ברכת המוציא לאכול ב' כזיתים של פת, כל כזית תוך שיעור אכילת פרס (כ9 דקות), ואחר כך יאכל שאר המאכלים16, ובזה יוציא עצמו מידי כל חשש, וגם לא ייכנס לשאלה האם אכל בתוך זמן של כדי אכילת פרס או יותר. 

ויש לציין, שבפרוסת לחם פרוס אחת או חצי לחמנייה, יש שיעור כביצה, לפי מדידת נפח, שהוא דרך המדידה לרוב הפוסקים. אך למשערים לפי משקל, יצטרכו לאכול שני פרוסות לחם פרוס, כדי ליטול ידיים בברכה.