שאלה:

יש לי חברותא עם אדם בן 96 כל שבוע. הוא גר בקומה 8. לפעמים אנחנו לא מצליחים לקבוע ביום חול ואז מעבירים את זה לשבת. יש לו עובדת זרה שהוא שולח אותה לפתוח את הדלת החשמלית של הבניין בשעה שקבענו.

א. האם זה בסדר שהיא פותחת לי את הדלת החשמלית

ב. האם כשהיא עולה במעלית מותר לי לעלות איתה או שאני צריך לעלות ברגל

ג. אם אני עולה ברגל זה לא נחשב פסיעה גסה

כשעליתי ברגל, היא עלתה איתי גם, יכול להיות שזה בגלל שלא נעים לה שאני הולך ברגל והיא תעלה במעלית, ויכול להיות שהיא סתם רוצה לעשות כושר, כך שאני לא יודע אם היא תעלה במעלית זה עבורה או עבורי.

תשובה:

יש לחלק תשובה זו לשלושה חלקים ביחס לכל שאלה בנפרד

א. פתיחת דלת חשמלית על ידי נכרי לצורך ישראל

מקור דין זה במסכת שבת (קנ.) עירובין (סח.) גיטין (ח.) בבא קמא (פ:) ובבא מציעא (צ.) "אמירה לנכרי שבות", ונחלקו רבותינו הראשונים בתוקף איסור זה, שמצינו במכילתא (שמות יב,טז) על הפסוק "כל מלאכה לא יעשה בהם" ודרשו במכילתא (פרשת בא אות ט): לא תעשה אתה, ולא יעשה חבירך, "ולא יעשה נכרי מלאכתך", ועל פי דרשה זו כתבו היראים (סימן שד) בתירוץ הראשון) שאיסור זה הוא מן התורה, וכן צידד הסמ"ג (ל"ת עה אך עיין בדבריו שם לאוין סה) הובא בבית יוסף (אורח חיים סוף סימן רמד), וכן הבין בדעת הסמ"ג בשו"ת החתם סופר (חלק ו סימן כד) וכן דעת המהר"ח אור זרוע (סימן ל) והאור החיים הקדוש (ויקהל לה,ב).

אך לדעת רבים מהאחרונים אף הסמ"ג לא אסר מן התורה אלא מדברי סופרים ויש רק סמך מן התורה, כמו שמשמע מלשון הבית יוסף הנ"ל שכתב "רמז מן התורה", וכן כתב בהדיא השיטה מקובצת על מסכת בבא מציעא (צ.) בשם הר"ן "דאסמכוהו אקרא", וכן למדו בדעת הסמ"ג בשולחן ערוך הרב (סימן רמג ס"ק א) המשנה ברורה בשער הציון (סימן רמג ס"ק ז) ועוד. מכל מקום רוב הראשונים דחו לימוד זה ולשיטתם אינו אלא "אסמכתא בעלמא" או שמדובר באמירה "לישראל" "ולבני ביתו הקטנים" כמבואר בדברי הדעת זקנים והרמב"ן על התורה שם, בשו"ת הרי"ד (סימן מה) ובספר המכריע (סימן כג).

ולדעת רוב הראשונים איסור אמירה לנכרי הוא "איסור דרבנן" בכל עניין, כמבואר בלשון הגמרא הנ"ל "אמירה לנכרי שבות" שהינו איסור דרבנן, וכן פסקו רוב הפוסקים כמבואר בדברי הרמב"ם (פרק ו מהלכות שבת הלכה א) רש"י במסכת עבודה זרה (טו. ד"ה דזבניה) הדעת זקנים והרמב"ן (שמות יב,טז) ועוד, וכן הוא להלכה ולמעשה כמבואר בברכי יוסף (סימן רמג ס"ק א) במשנה ברורה בשער הציון (ס"ק ז) בשו"ת ערוגת הבושם (אורח חיים חלק א סימן נח) ועיין עוד בשו"ת יביע אומר (אורח חיים חלק ד סימן כו) ועוד.

ולמרות שלרוב הפוסקים איסור זה הינו מדרבנן, איסור אמירה לנכרי בשבת הוא אף שאומר לו לעשות פעולה האסורה מדרבנן, כמבואר בדברי התוספות במסכת ראש השנה (כד: ד"ה שאני) שבת (קכא. ד"ה אין) הרס"ג שהובא ברא"ש במסכת בבא מציעא (פרק ז סימן ו) שו"ת הריב"ש (סימן שפז) ובשולחן ערוך (אורח חיים סימן שז סעיף ג-ה), ואם עבר ועשה בעבור הישראל, מותר למוצאי שבת בכדי שיעשה למי שנעשה בעבורו, ולאחרים מותר אף בשבת כמבואר בשולחן ערוך (אורח חיים סימן שכה סעיף ח וסימן תקטו סעיף ה) ובשער הציון שם (ס"ק צו) ובמשנה ברורה (סימן רעו ס"ק ג) ועוד.

ואף ברמיזה יש איסור אמירה לנכרי כמבואר באור זרוע (חלק ב סימן פה) וברמ"א (אורח חיים סימן שז סעיף כב)

ובטעם איסור אמירה לנכרי מצינו כמה שיטות בדברי הפוסקים:

א. שיטת הרמב"ם שלא תהא השבת קלה בעיניהם:

לדעת הרמב"ם (הלכות שבת פרק ו הלכה א): הטעם שאסור לנו לומר להם לעשות לנו מלאכה בשבת, משום שלא תיהיה השבת קלה בעיניהם ויבואו לעשות בעצמם וכן דעת רבינו חננאל ב מסכת עירובין (סז:) ובספר  המאורות במסכת שבת (קלז:) בשם רבינו אשר מלוניל.

ב. שיטת רש"י מדין "ודבר דבר":

לדעת רש"י במסכת עבודה זרה (טו. ד"ה כיון דזבניה קנייה) הטעם לאיסור הוא משום (ישעיה נח,יג) "ממצוא חפצך ודבר דבר" שחכמים אסרו לדבר דברי חול שאסור לעשותם לעשותם בשבת משום שאינם לצורך השבת כמבואר במסכת שבת (קיג. קנ.) ויקרא רבה (פרשה לד אות טז) ובשולחן ערוך (אורח חיים סימן שז סעיף ב) וכן דעת השאילתות (פרשת וירא שאילתא י ופרשת שמות שאילתא לז) .

ג. שיטת רש"י משום שיש שליחות לנכרי לחומרא

לדעת רש”י במסכת שבת (קנג. ד"ה מ"ט קכא. ד"ה כבה) עבודה זרה (כב. ד"ה לא) הטעם לאסור אמירה לנכרי בשבת: משום שיש שליחות לנכרי לחומרא והולך בזה לטעמו במסכת בבא מציעא (עא:) שמדרבנן יש שליחות לנכרי לחומרא וכן דעת ההגהות מיימוני (פרק ו מהלכות שבת סימן ב), ולמרות ששם נאמר הדין לעניין איסור ריבית, מחמת חומר איסור שבת החמירו גם בו כמבואר בפתח הדביר (סימן שז ס"ק ב) ועיין עוד מה שכתבו בזה הרב המגיד (פרק ו מהלכות שבת הלכה יח) בספר חזון עובדיה (שבת חלק ג עמוד תכד) ובשו"ת שבט הלוי (חלק ג סימן כב), ואם שליחות לנכרי לחומרא שייך גם בשאר איסורים חמורים עיין בשדי חמד (כללים מערכת האל"ף אות רסב).

ועתה נבוא לבאר כמה הבדלים מהותיים בין הטעמים שנאמרו בראשונים הנ"ל לעניין הלכה:

א. אמירה לנכרי מערב שבת שיעשה בעבורו בשבת או אמירה בשבת שיעשה בעבורו במוצאי שבת:

כתבו בשו"ת חתם סופר (אורח חיים סימן ס) בשו"ת אבני נזר (אורח חיים סימן נא אות ח) ובקובץ שיעורים (מסכת ביצה אות מט) שבאופן שאומר הישראל לנכרי מערב שבת שיעשה בעבורו בשבת הדבר תלוי בטעמים, לטעם של "ודבר דבר" מותר משום שהאיסור הוא דוקא אמירה בשבת ולא לפני כן, אבל לטעם של שליחות אסור אף בזה.

ואכן הבית יוסף (אורח חיים סימן שז) כתב בשם הרא"ש על בבא מציעא (פרק ז סימן ו) בשם הרס"ג וכן כתבו הרשב"א והר"ן ועוד, שאיסור אמירה לגוי שייך גם באופן שאומר לו לפני השבת לעשות בעבורו מלאכה בשבת וכן הוא בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רמז סעיף א וסימן שז סעיף ג) ועיין עוד בשו"ת הרשב"א (סימן תתח) ובחידושיו למסכת בבא מציעא (צ:) ובחידושי הריטב"א בבא מציעא (צ.). ובשו"ת בנין ציון (סימן קלג) ובשו"ת יחוה דעת (חלק ג סימן יז).

ולמרות שלדעת הרוקח (סימן פח) הריב"ש (סימן שפז) המהר"א ששון (סימן קנו) וערך השולחן (סימן שז ס"ק ב): אין איסור אמירה לנכרי מערב שבת, העיקר כדעה ראשונה שאיסור זה שייך אף מערב שבת כמו שפסק השולחן ערוך, ועיין עוד בשו"ת יביע אומר (אורח חיים חלק ג סימן כג אות טז).

ובשו"ת אור לציון (אורח חיים חלק א סימן כג) כתב לחדש שמה שכתב המשנה למלך (הלכות שלוחין ושותפין פרק ב הלכה א) שאין שליחות מנכרי לנכרי, היות ושליחות לנכרי לחומרא הוא מדרבנן אין לעשות עוד חומרא מנכרי לנכרי, דין זה נאמר דוקא אם הנכרי הראשון הוא השולח לנכרי השני, אבל אם הישראל אומר לנכרי, אמור לנכרי פלוני שאני שולחו לעשות דבר זה, לכולי עלמא יהיה אסור שהרי נכרי הראשון הוא עושה מעשה קוף בעלמא, והנכרי השני הוא שלוחו של הישראל ממש, ועיין עוד בדברי הר"ן במסכת גיטין (סו:), אך מדברי החתם סופר (אורח חיים סימן ס וחושן משפט סימן קפה) מבואר שבכל עניין אמירה לאמירה קלה יותר מערב שבת.

אופן נוסף לאיסור כתב בשו"ת אבני נזר (אורח חיים סימן מג אות ו) שבאופן הפוך שאם יגיד לו משבת לעשות מלאכה בעבורו למוצאי שבת, לטעם של "ודבר דבר" אסור משום שדיבר בשבת דבר שאסור לו לעשותו, אך לטעם של שליחות אין איסור משום שאינו זמן איסור.

ב. כשאמר לנכרי בשבת לעשות מלאכה בעבורו ולבסוף לא עשה

בפתח הדביר (סימן שז ס"ק ג) בשו"ת מהר"ש ענגיל (חלק ה סימן צג אות ב) ובשו"ת בצל החכמה (חלק ו סימן סה) כתבו שבאופן שעבר הישראל וציוה לנכרי לעשות מלאכה בשבת בעבורו ולבסוף הנכרי לא עשה הדבר תלוי בטעמים, שלטעם של "ודבר דבר" וכן לטעמו של הרמב"ם "שלא תהא השבת קלה" עבר איסור, אך לטעם של שליחות לא עבר משום שלא ביצע שליחות.

ד. באמירה לנכרי במקום דבר מצוה

כתב הפרי מגדים (סימן שז משב"ז ס"ק א): שאם מדובר באמירה לנכרי במקום דבר מצוה, לטעם של "ודבר דבר" אין איסור במקום מצוה.

ה. אמירה לנכרי במקום הפסד

כתב הכסף משנה (פרק ו מהלכות שבת הלכה א), שבאמירה לנכרי במקום הפסד, אם הוא מטעם שליחות הדבר מותר משום שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, אבל מצד איסור אמירה יש גם בזה.

ו. אמירה לנכרי קטן

כתב בשו"ת חתם סופר (חלק ו סימן כד): שבאמירה לנכרי קטן, מטעם שליחות אין כאן משום שאינו ראוי לשליחות, אבל מצד ודבר דבר וקלות השבת בעיניהם שייך איסור זה.

ז. אמירה לנכרי לצאת מחוץ לתחום

כתב הישועות יעקב (סימן שז ס"ק ג), שמצד הטעם של "ודבר דבר" מותר לומר לנכרי לילך חוץ לתחום שאין בזה ודבר דבר משום שאפשר לישראל לילך על ידי בורגנים כמבואר במסכת שבת (קנ:) ובשולחן ערוך (אורח חיים סימן שז סעיף ח), אבל לטעם שליחות הדבר אסור שהרי עכשיו בפועל אין בורגנים.

ח. לומר לבעל חיים מאולף שיעשה בעבורו מלאכה

כתבו בשו"ת אור לציון (חלק א סימן כג) ובשו"ת הר צבי (אורח חיים חלק א סימן קעד): שאסור לומר לבעל חיים מאולף שיעשה מלאכה בעבורו, שהרי לטעם של "ודבר דבר" עובר איסור, ואילו לטעם של שליחות אינו עובר איסור.

ולפי זה כתב האור לציון הנ"ל, שאם אומר לבעלי חיים שיעשו מערב שבת מלאכה בעבורו בשבת מותר, משום שלטעם של "ודבר דבר" אין כאן, ואילו לטעם של "שליחות" אין כאן שטעם זה שייך דווקא בנכרי ולכן החמירו בו באיסור אמירה אף מערב שבת כמבואר בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רמז סעיף א).

נפקא מינה בין הטעמים הנ"ל לבין הסוברים שהאיסור נלמד מן הפסוק

הקהילות יעקב על מסכת שבת (סימן יד) כתב שיש נפקא מינה בין הסוברים שאיסור אמירה לנכרי הוא מדרבנן, לבין היראים וסייעתו הסוברים שדבר זה אסור מן הפסוק "לא תעשה בהם"

א. כשהנכרי עושה מעצמו לצורך הישראל בידיעת הישראל

כתב הקהילות יעקב על מסכת שבת (סימן יד) שעוד נפקא מינה בין הטעמים היא באופן שאין הישראל אומר לגוי שיעשה בעבורו מלאכה והגוי עושה מאליו מלאכת ישראל בידיעת הישראל, שלפי הסוברים שזה מדין שליחות אין איסור כי אין הישראל שלח אותו, אלא אם ברור שעשה מלאכה זו בשביל הישראל שצריך למחות כמבואר במשנה ברורה (סימן רמג ס"ק ז). אולם לפי היראים וסייעתו שדין זה אסור מהפסוק גם באחד מהאופנים האלו זה יהיה אסור וכן מבואר מדברי הלבוש (סימן רמג סעיף ב).

ב. לשכור נכרי שיעשה מלאכה עבורו בשבת

חילוק נוסף בין הטעמים לגבי לשכור אינו יהודי לעשות לישראל מלאכה בקבלנות או בשכיר יום שהדין הוא שקבלנות מותר ובשכיר יום אסור, לפי הטעם שהוא משום שיש שליחות לנכרי, אז הטעם לאסור בשכירות יום משום שמרגע ששוכר אותו יהיה חייב להשלים המלאכה לכן פעולה זו מתייחסת למשלח ואסור, אולם לגבי קבלנות אין הישראל מצווהו כלל לעשות מלאכה אלא מתנה עימו שאם יעשה כך וכך יקבל שכר ולא דווקא בשבת , והגוי שעושה כן בשבת עושה על דעת עצמו בכדי לקבל שכרו.

ולפי ביאור זה יהיה ניתן להתיר אפילו בשכירות אם שוכרו לימים מרובים ואינו מקפיד איתו על יום מסוים שתעלה המלאכה , משום שסוף סוף אין כאן שליחות וכן משמע במסכת שבת (יט.) שבאופן שיש שהות לגוי לעשות מלאכה זו לא בשבת אם עשה בשבת אין איסור מצד הישראל.

אולם אם נפרש את גדר איסור אמירה לגוי משום שאיסורו מן הפסוק כדעת הסמ"ג וסייעתו אז יש לומר שהטעם שבקבלנות מותר , משום שאין שם ישראל על המלאכה הזו כי אינו מרויח אם פעולה זו תעשה בשבת שאם לא יעשה היום יעשה מחר והנכרי על דעתו עושה כן בכדי להרויח שכרו .אולם בשכיר יום אסור כיון שהפעולה שהגוי מחסר מאותו יום שלא עושה בו את העבודה הישראל מפסיד מזה לכן קרויה על שמו , ולפי טעם זה אסר הראב"ד גם באופן שישכירו לימים הרבה כיון שיש ריוח לישראל ממלאכה זו קרויה תמיד על שמו .

ג. לגבי הנידון במסכת בבא מציעא (צ.) שם הגמרא נסתפקה אם יש איסור אמירה לגוי מלבד איסורי שבת גם לגבי יתר איסורים או לאו וז"ל: מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה , האם נאמר שאיסור אמירה הוא דווקא לגבי שבת משום שבה יש איסור סקילה או אין חילוק בין שבת לשאר איסורים ובכולם אסור אמירה לגוי. ומשמע שם שמסקנת הגמרא שיש אמירה לנכרי בשאר איסורים יעוין ברא"ש שם ובראב"ד בתחילת הלכות כלאים.

ולכן אם נאמר שדין זה אסור משום שליחות מובן למה שייך להקיש דין זה לכל האיסורים, אבל אם נאמר שאיסור אמירה הוא משום הפסוק האמור מה שייך להקיש דין זה לשאר איסורים הרי פסוק זה נאמר לגבי מלאכה בשבת דווקא.

אלא שבאמת נראה שצריך את ב' הטעמים לאסור אמירה לנכרי, למשל באדם ששוכר לו נכרי ואינו מדקדק איתו בימים לפי הטעם של שליחות יהיה מותר משום שלא ציווהו במיוחד על שבת , ומדין של איסור מן הפסוק גם כאן יהיה אסור.

אמירה לנכרי לצורך מצוה

נחלקו רבותינו הראשונים כשהותרה אמירה לנכרי לצורך מצוה באיזה אופן הותר כן:

ושלוש דעות נאמרו בדין זה כמו שמבואר בבית יוסף (סימן שז סעיף ה סימן שלא סעיף ו סימן תקפו סעיף כא):

א. דעת התוספות במסכת גיטין (ח: ד"ה אע"ג) ובבא קמא (פ: ד"ה אומר) וסייעתם. שהתירו שבות דשבות דהיינו לומר לנכרי לעשות איסור דרבנן במקום מצוה דווקא במכשירי מילה שהשבת נדחית מפני מילה אבל יתר מצות לא .

ב. דעת בעל העיטור (הלכות מילה דף מט ע"א) שהובא ברמ"א (אורח חיים סימן רעו סעיף ב) שלצורך מצוה מותר לומר לנכרי לעשות אף דבר שאיסורו מן התורה, ודין זה הוא בכל צורך מצווה ולאו דווקא במצוות מילה ואינו יחידי בזה אלא כן הבה"ג ספר המכריע (סימן נז) המאירי בחידושיו למסכת שבת (קל:) בשם חכמי פרובינציא.

ג. דעת הרמב"ם (פרק ו מהלכות שבת הלכה ט-י) וסייעתו שמותר שבות דשבות במקום מצוה בכל מצוה ולא דווקא מילה וסברא זו לא מחמירה כהתוספות המתירים דרבנן רק במקום מילה ולא מקילה כבעל העיטור המתיר דאורייתא בכל מצוה . וכן פסק מרן (אורח חיים סימן שז סעיף ה סימן שלא סעיף ו סימן תקפו סעיף כא) כדעה זו.

האם הותרה אמירה לנכרי לעשות מלאכה בעבורו בשבת במקום מחלוקת הפוסקים

הנה כתב התפארת ישראל בספר כלכלת השבת (דיני אמירה לעכו"ם אות ז): שדבר שנחלקו בו הפוסקים אם מותר לישראל לעשותו, מותר לומר לגוי שיעשנו עבור הישראל ולמעשה יש כמה ראיות ליסוד זה:

נחלקו הראשונים האם יש איסור בנין וסתירה בכלים, שלמרות שנפסק להלכה במסכת ביצה (י. כב.)  ומסכת שבת (קכב:) וברמב"ם (פרק כב מהלכות שבת הלכה כו ופרק ד מהלכות יום טוב הלכה יג) ובשולחן ערוך (אורח חיים סימן שיד סעיף א) שאין בנין וסתירה בכלים, נחלקו הראשונים בגדר כלל זה:

לדעת רש"י במסכת שבת (מז. ד"ה חייב עד: ד"ה ואי) וביצה (יא: ד"ה דאין) היראים (סימן רעד) וכן כתב הרשב"א בחידושיו למסכת שבת (קב:) בשם רב האי גאון: אין בנין וסתירה בכלים כלל.

לדעת התוספות במסכת עירובין (לד: ד"ה ואמאי) הריטב"א במסכת עירובין (לה.) בשם ר"י, רבינו פרץ בהגהות הסמ"ק (מצוה רפב אות כב): יש איסור בנין וסתירה בכלים כשמדובר בכלי גמור, אבל בכלי שאינו גמור כמו מוסתקי שהיא חבית שדיבק שבריה בזפת אין בנין וסתירה, אך עיין היטב בדברי התוספות במסכת שבת (קמו. ד"ה שובר וד"ה מתיר) ועירובין (לה. ד"ה בעי) וביצה (לג: ד"ה כי). האיסור הוא משום חשש שמא יתכוין לעשות כלי, ומדברי הרא"ש במסכת עירובין (פרק ג סימן ה) מבואר שיש לחשוש לשני הטעמים ועיין עוד מה שכתבו בדעתם בשו"ת אבני נזר (אורח חיים סימן ריג אות ג) ובחזון איש (סימן נא ס"ק ד) ובשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק א סימן קכב ענף ד ד"ה אבל).

לדעת התוספות במסכת שבת (קב: ד"ה האי): אין בנין וסתירה בכלים דוקא בבנין עראי שאין בו אומנות וחיזוק כמו בהחזרת מנורה של חוליות, אבל במקום שיש אומנות ותיקון גמור יש בנין וסתירה בכלים כמו בקרקע.

לעניין הלכה פסק השולחן ערוך (אורח חיים סימן שיד סעיף א) כדעת התוספות: שאין בנין וסתירה בכלים דוקא בכלי שאינו בנין ממש כגון חבית שנשברה ודיבק שבריה בזפת.

וכתב הסמ"ק (סימן רפב): שנחלקו רבי אליעזר ורבי שמשון האם מותר לשבור פותחת של תיבות, וכתב על דבריהם הסמ"ק שהיות ולא הוכרעה המחלוקת, "ומיהו על ידי עכו"ם יש להקל להסיר עצמו מן הספק", וכן פסק השולחן ערוך (אורח חיים סימן שיד סעיף ז): ושבירת פותחות של תיבות, יש מתיר ויש אוסר, ויש להתיר על ידי אינו יהודי. וכן פסקו הדרכי משה (ס"ק ז) וכן ברמ"א (אורח חיים סימן שלז סעיף ב להסבר המאמר מרדכי שם ס"ק ב ועיין משנה ברורה ס"ק י) הגר"ז (ס"ק יז) המנורה הטהורה (קני המנורה ס"ק יד) התהלה לדוד (ס"ק א) תורת שבת (סעיף ז ס"ק יב) קצות השלחן (סימן קיח ס"ק לד), אתה הראת לדעת שלמרות שפסק השולחן ערוך וסייעתו להחמיר בסעיף א שיש איסור בנין וסתירה בכלים גמורים, לעניין אמירה לנכרי כתבו להקל.

מאידך כתב המהרש"ל בים של שלמה במסכת ביצה (פרק ד סימן ט ד"ה והסמ"ק): שמה שהתירו לשבור את הפותחת של כלים על ידי נכרי ביום טוב, הוא דוקא בהפסד מרובה או שנחפז הרבה לצורך מצוה, והעתיקוהו המגן אברהם (ס"ק יא) האליה רבה (ס"ק יג) המשנה ברורה (ס"ק לז), וכן פסקו הערוך השולחן (ס"ק יח) כף החיים (ס"ק סב) ובשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק א סימן קכב ענף י ד"ה אך): שרק בצורך גדול יהיה ניתן להקל באמירה לנכרי במקום מחלוקת הפוסקים הנ"ל.

וביאר הפרי מגדים (א"א ס"ק יא) ששורש מחלוקת השולחן ערוך וסייעתו עם המהרש"ל וסייעתו, האם בדבר שהוכרע להלכה להחמיר מחשש איסור וכמו בנידון בניין וסתירה בכלים, שייך להקל באמירה לנכרי או לא:

שלדעת השולחן ערוך יש להתיר משום שהיות ויש מתירין אף לישראל ולהלכה מחמירים גם הם יודו שעל כל פנים על ידי גוי יהיה ניתן להקל, ואילו לדעת המהרש"ל היות והדבר הוכרע בעיניו להיות כאיסור אין חילוק בין דבר זה לבין דבר שהוא איסור מוחלט לעניין אמירה לגוי ורק באופנים שהותרה אמירה לנכרי כגון צורך גדול ומצוה וכדומה שייך להקל.

ונראה שביאור הפרי מגדים מיוסד על דבריו במקום אחר (סימן תקז א"א ס"ק טז) שכתב: כל היכא דיש פלוגתא, אפשר דאמירה לעכו"ם שרי "דהוי ספק דרבנן" וסיים: "ומכל מקום לא בכל מקום אמרינן כן" (כמו שכתב בדבריו א"א סימן רנד ס"ק יא שבכל מחלוקת יש לעיין מי החולקים) ע"כ. הרי שהטעם להקל במחלוקת הפוסקים בישראל על ידי אמירה לנכרי, היא משום שאמירה לנכרי אף במלאכה אסורה מן התורה היא איסור דרבנן, ממילא בדבר שיש בו ספק איסור בנכרי הוא נידון כ"ספק דרבנן". ונראה בעומק העניין שחכמים לא גזרו איסור אמירה לנכרי באופן שיש פוסקים שמתירים, וממילא במקום ספק לא החמרנו וכשאר מקומות שבהם "ספק דרבנן לקולא" כמבואר במסכת שבת (לד.) וביצה (ג:) ועיין עוד במגן אברהם (סימן תצז ס"ק ו) ופרי מגדים שם  ובשו"ת תורת יקותיאל (חלק א סימן עג).

ולמרות שדברי הפרי מגדים הנ"ל לכאורה נאמרו דוקא כשאין "הכרעה" לאיסור אבל באופן שהדבר הוכרע לאיסור יתכן שיחמיר בזה, מכל מקום נראה להוכיח להקל מדברי קודשו במקום אחר, שכתב כלל חשוב במחלוקת הפוסקים בהלכות שבת (סימן שיח א"א ס"ק י) וכן פסקו המגן אברהם (סימן רנד ס"ק יא וסימן שכג ס"ק יא) המשנה ברורה (סימן שיח ס"ק ב ס"ק כ ס"ק כז וביאור הלכה שם ד"ה אפילו) ובחזון עובדיה (שבת חלק ד עמ' תכב) הליכות עולם (חלק ד עמ' לג) לוית חן (סימן מג) ועוד: שבכל דבר שנחלקו הפוסקים האם מותר לעשותו בשבת והוא פוסק לאיסור, במידה וכבר נעשה הדבר יהיה מותר להנות ממנו, משום שמעשה שבת הוא איסור דרבנן, וספק דרבנן לקולא.

והן אמת שבמושכל ראשון נראה שיש לחלק בין הנידונים, שלעניין אמירה לנכרי על סמך הספק מתירים לעשות את אותה "פעולה לכתחילה" ואילו לעניין מעשה שבת הפעולה כבר נעשתה, וההיתר רק ליהנות מהתוצאה של אותה פעולה, אך המעיין היטב יבחין שאין הבדל, משום שמעשה שבת האיסור לכתחילה הוא "באכילה" כמו שבאמירה לנכרי האיסור לכתחילה הוא "באמירה" וכשם שבמקום ספק מעשה שבת יש להקל לכל הפחות "באכילה" גם בספק לעניין אמירה לנכרי יהיה ניתן להקל "באמירה" וראיתי שקדם לי בחילוק זה גם בספר הלכה ברורה (אמירה לנכרי חלק ב בירור הלכה אות יז) וששתי.

ובפרט שכבר כתב הפרי חדש (יורה דעה סימן קי כללי הספק ספיקא אות ד) שספק דרבנן לקולא הוא אף לכתחילה, ומקורו אף בדברי הראשונים כמבואר בדברי הרמב"ן שהובא ברב המגיד (פרק ח מהלכות יבום הלכה ב) בשו"ת הרשב"א (חלק ד סימן מח) בחידושי הר"ן על מסכת נדה (נט: ד"ה ורבי יוסי), וכן פסקו בספר גט מקושר (דף קמז ע"ב) בשו"ת זרע אמת (אורח חיים חלק ג סימן עג) בשו"ת קול אליהו (יורה דעה חלק א סימן כא) בשו"ת מהר"י הלוי (כלל ד סימן כב) וכתב שכן דעת המהריב"ל וכן הוא בשו"ת שער אשר (יורה דעה סימן יב) ובשו"ת חקרי לב (יורה דעה חלק א סימן קלא) ובשו"ת יביע אומר (אורח חיים חלק ז סימן מב אות ב).

ולעניין הלכה רבים מהפוסקים כתבו להקל כדברי השולחן ערוך והבינו שהוא כלל גם בשאר מקומות בהלכות שבת, כמבואר בכלכלת השבת (דיני אמירה לעכו"ם אות ז) בפרי מגדים (א"א סימן שלא ס"ק ט אך התורת שבת ס"ק יב דחה ראייה זו) בספר תהלה לדוד (סימן שכג ס"ק יד) בשו"ת עמק המלך (סימן מח) במשנה ברורה (סימן שב ס"ק ו) ובגדולות אלישע (ס"ק י) ועוד.

האם שייך להקל באמירה לנכרי אף שלהלכה מחמיר כדעת האוסרים מדאורייתא

לכאורה יש להביא ראייה להחמיר שבמחלוקת שבה נחלקו הפוסקים האם אותה מלאכה אסור לישראל לעשותה מן התורה והמחמיר "הכריע" שהדבר אסור יש להחמיר אף לעניין אמירה לנכרי, ממה שכתב הרמ"א (אורח חיים סימן רנג סעיף ה), שאסור לומר לגוי לחמם הקדרה אם נצטנן, ואם עשה כן אסור לאוכלו אפילו צונן, והרי דין בישול אחר בישול בלח הוא דבר השנוי במחלוקת הפוסקים (כמבואר בבית יוסף אורח חיים סימן שיח סעיף ד ועיין רמ"א שם סעיף טו) ולמרות זאת הרמ"א אסר לומר לנכרי, למרות שבדרכי משה (סימן שיד ס"ק ו) הסכים לדברי השולחן ערוך בפותחת של כלים להקל באמירה לנכרי.

ובטעם הדבר ביאר המגן אברהם שם (ס"ק לז) משום שלדעת הרמ"א אסור לחמם לח שנצטנן מ"דאורייתא" ואם כן אין לומר לנכרי, וממילא אין קושיא מדבריו בדרכי משה, שהרי שם שיטת האוסרים היא רק מדרבנן, ועוד שלפי יסוד המגן אברהם בפותחת של כלים לא הוכרע לגמרי לאסור או להתיר, אבל לעניין בישול אחר בישול בלח שנצטנן הרמ"א הכריע לאיסור, והוא כחילוק המהרש"ל והמגן אברהם שהבאנו לעיל, ועיין עוד בדברי המשנה ברורה שם (ס"ק צה) ובשער הציון (ס"ק צו) ובביאור הלכה (ד"ה להחם הקדרה).

ברם המעיין בביאור הפרי מגדים שם (סימן שיח א"א ס"ק לט) יראה שהבין בדעת הרמ"א שמה שהחמיר בנצטנן לגמרי אינו משום שיש בזה בישול כמו שביאר המגן אברהם, אלא חומרא משום שנראה כתיקון אבל גם הרמ"א מודה שאין בזה בישול מן התורה, וכן כתב החיי אדם (כלל כ סימן ח) והחזון איש (סימן לז אות יג) ובשו"ת אגרות משה (אורח חיים ןחלק ד סימן עד בישול אות ב), ולפי זה לא ברור מפני מה החמיר הרמ"א אף באמירה לנכרי שהרי בדבר שאינו אלא חומרא אין סיבה להחמיר בזה ועיין בחזון עובדיה (שבת חלק ג עמ' תפז).

ועל פי זה פסקו כמה אחרונים שכל ההיתר לומר לנכרי במקום מחלוקת הפוסקים הוא רק אם המחלוקת אם הדבר אסור מדרבנן, אבל בדאורייתא אין להקל, כמבואר בספק שלחן עצי שטים (אמירה לעכו"ם סעיף יז אות ד) וכן מוכח בתפארת ישראל (כלכלת השבת אמירה לעכו"ם אות ז ס"ק ה) שכתב את הדרכים להתיר לומר לנכרי לעשות איסור "שבות" ובכלל החמישי כתב: כל דבר שמחלוקת בין הפוסקים דיש אומרים דאפילו שבות אינו, מותר לומר לעובד כוכבים לעשותו. ואילו בכללים מתי הותר לומר לנכרי בדאורייתא לא כתב כלל זה, וכן כתב בספר אמירה לעכו"ם (ארטסקרול פרק א הערה ד) ובספר מלכים אמניך (פרק ז סעיף א הערה א), ועיין עוד בספר משאת שבת (עמ' דש סעיף יד) וארחות שבת (פרק כג אות קלז).

מאידך מצינו לדברי החיד"א בשיורי ברכה (סימן שיח ס"ק א) בשם המהר"ש שער אריה והמהרי"ל ואלי, שכתבו להקל בבישול אחר בישול בלח על ידי גוי, וטעמם הוא היות ולדעת כמה ראשונים מותר לעשות כן אפילו על ידי ישראל, ולמדו כן מדברי השולחן ערוך (אורח חיים סימן שיד סעיף ז), נמצא שלשיטות אלו אפילו במקום שיש אומרים שהאיסור הוא מן התורה, אפשר לסמוך על המתירים לעניין אמירה לנכרי, ועיין עוד במחזיק ברכה (ס"ק ד) בשם הזרע אמת (חלק א סימן מ) שגם צידד להקל על ידי גוי, ובשו"ת עמק המלך (סימן מח) ואף הביאור הלכה (סימן רנג סעיף ה ד"ה להחם) במסקנתו כתב להחמיר לכתחילה לעניין בישול אחר בישול בלח שנצטנן שלא להגיד לנכרי, אבל במידה ואין לו עצה אחרת והוא לצורך שבת יש להקל, וכן פסק החזון איש (אורח חיים סימן לז ס"ק כא ד"ה ונראה) בשו"ת יביע אומר (אורח חיים חלק ז סימן מב אות יא) ובחזון עובדיה (שבת חלק ג עמ' תפה ועיין גם עמ' תלב).

ויש לצרף להקל גם את שיטת הנדיב לב (חושן משפט סימן סג) ושו"ת רב פעלים (יורה דעה חלק ד סימן ד) ועוד שאף מה שנפסק בשולחן ערוך להחמיר באופן ודאי נחשב כ"ספק" ולכן מועיל לעשות אף "ספק ספיקא נגד השולחן ערוך".

וכתב בשו"ת דברי שמואל ארדיטי (אורח חיים סימן ח) שמצרפים את שיטת בעל העיטור לספק ספיקא ובספר יוקח נא (סימן שז ס"ק יב) שו"ת חקקי לב (אורח חיים חלק א סימן יח דף כא טור ב) בשו"ת יביע אומר (חלק ג אורח חיים סימן כג אות יח חלק ח סימן נ אות ב-ג חלק ט סימן לד) ובחזון עובדיה (שבת חלק ג עמ' תלב) ואילך היקל במקום צורך רבים, לצרף את בעל העיטור, ואת המהרש"ם וסייעתו שחשמל הוא מדרבנן.

לפי זה אף בנידון שלנו יש להקל בזה מדין ספק ספיקא, שמא הלכה כדעת בעל העיטור שמתיר אמירה בדאורייתא, ואף אם הלכה להחמיר, שמא הלכה כדעת החיד"א וסייעתו שיש להקל באמירה לגוי אף בדבר שיש להחמיר לאוסרו מן התורה למרות שיש מתירים, ואם תאמר שהלכה כהחולקים שמא הלכה כדעת הנדיב לב וסייעתו שאף דבר שנפסק בשולחן ערוך באופן ודאי נחשב ספק היות ויש פוסקים שחולקים, ובספק יש להקל באמירה לנכרי.

נמצא שאף בדבר שהשולחן ערוך כתב שיש להחמיר כהאוסרים מהתורה היות והדבר נחשב "ספק" וספק דאורייתא לחומרא מן התורה הוא מדרבנן לשיטת הרמב"ם (פרק ט מהלכות טומאת מת הלכה יב פרק יח מהלכות איסורי ביאה הלכה יז פרק י מהלכות כלאים הלכה כז פרק טז מהלכות אבות הטומאות הלכה א) ועוד רבים וכן יש לנקוט להלכה כמו שהאריך בזה בשו"ת יביע אומר (יורה דעה חלק י סימן ו), אם כן אף בדבר שמחמירים בו מן התורה נחשב "ספק" וספק להחמיר הוא מדרבנן ועל ידי גוי נחשב הדבר כ"שבות דשבות" במקום מצוה או צורך וכדומה.

ולכן נראה שאף במקום מחלוקת הפוסקים בדבר והאוסרים אוסרים זאת מן התורה יש להקל באמירה לנכרי בהסתמך על המתירים, וכן פסקו בשו"ת יביע אומר (אורח חיים חלק ז סימן מב אות יא) בספר מנוחת אהבה (חלק א פרק טו אות ח) בילקוט יוסף (מהדורת תשע"ג סימן רעו אות נו ובישנה סימן שיט אות ו) ובהלכה ברורה (אמירה לנכרי חלק ב אות סימן שז אות יז).

האם הדלקת חשמל אסורה מן התורה או מדרבנן

ונחלקו רבותינו הפוסקים אודות הדלקת חשמל מה חומרת איסורה:

לדעת שו"ת לבושי מרדכי (מהדו"ק אורח חיים סימן מז-נא מהדו"ת סימן צא תליתאה אורח חיים סימן כה יורה דעה סימן לא) בשו"ת מהרש"ם (חלק ב סימן רמז הראשון) שו"ת ארץ צבי (סימן סב סימן קיז): איסור הדלקת החשמל היא מדרבנן.

לדעת שו"ת בית יצחק (חלק א יורה דעה סימן קכ חלק ב סימן לא) שו"ת אחיעזר (חלק ג סימן ס) שו"ת מלמד להועיל (אורח חיים סימן מט) שו"ת חלקת יעקב (חלק א סימן נא-נב): דאורייתא וכן הלכה כמבואר בשו"ת יביע אומר (חלק א סימן יט אות יד חלק ב סימן כו חלק ג סימן לה אות ג חלק ד סימן מ אות ה חלק ז סימן לו אות ג) .

במקום שאין חוט להט ונורה כי אם יצירת זרם חשמל כמו בנידון שלנו נחלקו הפוסקים:

בשו"ת מנחת שלמה (חלק א סימן יא) בשו"ת אבן ישראל (חלק ט סימן כב) בשו"ת מנחת יצחק (חלק ג סימן כג) בשו"ת חלקת יעקב (אורח חיים סימן קמה ובישן סימן קלט) בשו"ת יביע אומר (חלק ז אורח חיים סימן לח וגם סימן לו אות ג וגם חלק ט סימן קח אות קפה ועיין עוד חלק א סימן כ): איסור דרבנן משום מוליד.

לדעת החזון איש (אורח חיים סימן נ ס"ק ט) בשו"ת אור לציון (חלק ב פרק מא הערות לתשובה א-ב) ועוד: אסור מן התורה משום מתקן מנא שמעמידו על תכונתו לזרום בתמידות, וקרוב לומר שהוא בונה מן התורה כיון שהחוטים מחוברים לבית הרי זה בניין במחובר, ואף אם הם כלים הרי זה בניין גמור וסתירה גמורה שיש בו איסור בונה וסותר אף בכלים כמבואר בשולחן ערוך (אורח חיים סימן שיד סעיף א).

בנידון שלנו פתיחת דלת חשמלית הוא איסור דרבנן מלבד דעת החזון איש, ולכן במקום צורך מצווה כמו לימוד תורה וכן נחשב צער וצורך לא להישאר בחוץ יש להקל ילקוט יוסף (שבת חלק א כרך ד סימן רעו אות יט ובהערה שם) ובהלכה ברורה (חלק כ סימן שז אות לט).

עוד צירופים להקל

א. אינו נהנה מגוף מלאכת הגוי ואינו אלא כמסיר המונע לכניסתו לבית כמו שכתוב כיוצא בזה בתוספות במסכת שבת (קכב. ד"ה ואם) לעניין כיבוי דליקה שאין לחוש בזה משום שנהנה ממלאכת הגוי בשבת כיון שאינו נהנה מגוף מלאכת הגוי, וכן מבואר בשולחן ערוך (אורח חיים סימן שכה סעיף יג) וכן דימה בנידון שלנו בספר מלכים אומניך (עמ' תקכה) בשם הגרי"ש אלישיב .

ב. בנידון שלנו הוא גם צער וצורך גדול להישאר בחוץ וממילא יש גם צד של צער וצריך לדבר הרבה האמור בשולחן ערוך כמבואר בשו"ת מנחת יצחק (חלק י סימן כט) וכן כתב בשו"ת פני מבין (אורח חיים סימן נו) בספר זר סופרים (עטרת זקנים סימן ו) שו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן מז ועיין גם חלק ט סימן סח).

סיכום הצדדים להקל:

א. אמירה לגוי במקום איסור דרבנן לצורך מצווה כמו כאן.

ב. אף בדבר שיש מחלוקת הפוסקים הוא דאורייתא וסובר כדעה זו לעניין הלכה יש להקל במקום צורך מצווה וכדומה באמירה לנכרי בהסתמך על הפוסקים שהוא איסור דרבנן, ובצירוף שיטת בעל העיטור המתיר אף מדאורייתא במקום מצווה.

ג. בנידון שלנו הכרעת רוב הפוסקים האיסור הוא מדרבנן וממילא מותרת אמירה במקום מצוה ואף לדעת החזון איש שהוא דאורייתא לעניין אמירה לנכרי יש להקל בזה.

ד. בנידון שלנו שאין הנאה ישירה מגוף פעולת הגוי כי אם הסרת המונע וסילוק דבר המפריע הדבר קל יותר אף לדעת המחמירים.

ויש להוסיף שאף לדעת המחמירים יהיה ניתן לצרף מצינו חלק מהפוסקים שהתירו אמירה לנכרי במקום שההנאה ממעשהו לצורך מצווה כמו לקרוא לאורו כמבואר בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תקפו סעיף כב) שאם הגוי עשה שופר ביום טוב מותר לתקוע בו, שכל מה שאסור דבר שהובא מחוץ לתחום הוא דווקא באכילה או בהנאה ומצוות לאו להנות ניתנו, וכן כתב בשו"ת פיי אריה (סימן מז) ואף שהבניין עולם (סימן יב) והחיי אדם (כלל סב אות ו) והמשנה ברורה (סימן שז ס"ק יט) ועוד החמירו ולא סמכו על זה יש לצרף דעות אלו, ובנידון שלנו אף ללא זה הדין קל יותר.

ה. לעמוד בחוץ הוא ולהיכנס הוא נקרא גם צורך גדול וצער.

ו. בכדי שהדבר יהיה יותר רווח יאמר בעל הבית לאותה גויה כבר מערב שבת שבזמן מסוים שיקבע תרד לפתוח לך את המעלית שהרי כתב הישועות יעקב (סימן שז ס"ק ג) ובשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ת חלק ב סימן יד) שבמקום צד מצווה וצורך דין זה קל יותר שהרי אין כאן כבר טעמו של רש"י משום "ודבר דבר" ורק טעם שליחות באופן כזה יש מקום אף לסמוך על דעת העיטור במקום מצווה. או שירמוז לה בשבת שגם זה קל יותר.

ב. כשהגויה עולה במעלית האם מותר לעלות עימה

למרות שמבואר במסכת שבת (קכב.) וברמב"ם (פרק ו מהלכות שבת הלכה ב) ובשולחן ערוך (אורח חיים סימן רעו סעיף א): שאסור לנכרי לעשות מלאכה בשבת לצורך הישראל ואף אם הישראל לא ציווה אותו אסרו חכמים להנות מאותה מלאכה בשבת, כיון שעשה אותה לצורך ישראל.

בנידון שלנו לאחר שנתבאר שמותר לומר לגויה לפתוח את הדלת וכל המסתעף, ולשם כך היא צריכה לרדת לכניסת הבניין, היות ולא אמרה לה לרדת במעלית, אלא "לרדת" ויש באפשרותה לרדת במדרגות וכן לעלות אף אם הדבר קשה, ולנוחות שלה היא מעדיפה לעלות במעלית הדבר מותר לכתחילה כיון שאין זה בכלל האמירה אלא היא בחרה לעשות כן לנוחיותה, וכדברי הט"ז (אורח חיים סימן רעו ס"ק ה) האליה רבה (ס"ק טז) הגר"ז (ס"ק יב) החיי אדם (כלל סג אות ח החסד לאלפים (ס"ק ה) הכף החיים (ס"ק לז) בחזון עובדיה (שבת חלק ג עמ' תלה ועמ' תמ).

וכתב על זה הפרי מגדים שם (משב"ז ס"ק ה) שלאחר מכן מותר לישראל להשתמש בפעולה זו שעשתה לנוחיותה לצורכי גופו, שלא גרע מדין גוי המדליק את הנר לצורכו שמותר ליהודי להנות מזה כמבואר בביאור הלכה (סימן רעו סעיף ד ד"ה אבל), ודין זה אמור אף אם הדליק לצורך ישראל על פי היתר הלכתי שמותר להשתמש לאורו לצורכו כמבואר במסכת שבת (קכט.) ובשולחן ערוך (אורח חיים סימן שכח סעיף יז).

ואף במקום שהפוסקים חששו להחמיר שמא הגוי מכוין עליו כגון במדליק את המדורה כמבואר בדברי הטור (סימן רעו סעיף א) הוא מחמת החשש שמא ירבה בשבילו, אבל בדבר שהוא בבחינת "נר לאחד נר למאה" הדבר מותר וכאן הם גם עולים לאותה הקומה, וכן כתבו בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק כג אות מט ופרק ל אות נד), ובפרט שהיהודי יכול לעלות לביתו במדרגות כמבואר בביאור הלכה (סימן רעו ד"ה אסור).

אך בילקוט יוסף החדש (שבת חלק א כרך ד סימן רעו אות כה עמ' קכג): כתב שהיות והיהודי בכניסתו מגביר את הזרם ויש יציאת ניצוצות אז אין כאן סברת נר לאחד נר למאה ומשקל נוסף יש מחמירים ומעיקר הדין יש להקל בזה אבל היכא דאפשר נכון להחמיר לגבי ירידה שלא לרדת באופן כזה ולעניין עלייה קל יותר.

ולכן לעניין הלכה בזה באופן שגם היא מעדיפה לעלות במעלית לצרכה רשאי גם להצטרף איתה לאותה הקומה, ואם אינו חולה או חלש טוב לרדת במדרגות, ולעניין עלייה הדין קל יותר, והמחמיר גם בזה תבוא עליו ברכה מדין השתמשות במעלית שבת.

וגם מצד איסור יחוד אין איסור מעיקר הדין משום ששיעור יחוד הוא שיעור טומאה האמור ברמב"ם (פרק א מהלכות סוטה הלכה ב) ובשולחן ערוך (אבן העזר סימן קעח סעיף ד) ושיערו הפוסקים שהוא בין דקה וחצי (תורת היחוד עמ' כט) לחמש דקות (מנחת יצחק חלק ד סימן צד) ויש אומרים שלוש דקות (קיצוש"ע ילקוט יוסף חלק ב עמ' תתקעה) אין זמן זה במעלית. ובכללי בכל קומה המעלית יכולה להעצר ואין בזה יחוד כמבואר בספר אוצר דינים לאשה ולבת (פרק לז סעיף לט) בשם מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שו"ת אגרות משה (חלק ה סימן סה אות טז) שו"ת ציץ אליעזר (חלק ו סימן מ פרק כב אות ד ועיין גם חלק ז סימן מו) בשו"ת שבט הלוי (חלק ב סימן קלא) ועוד.

ג. האם יש איסור פסיעה גסה בעלייה במדרגות

שהנה דין איסור פסיעה גסה בשבת מקורו טהור במסכת שבת (קיג:) ברמב"ם (פרק כד מהלכות שבת הלכה ד)  ובשולחן ערוך (אורח חיים סימן שא סעיף א-ב) רק שהם הדגישו רק "ריצה" ואילו פסיעה גסה האמור במסכת שבת (קיג:) השמיטו.

אבל ברש"י במסכת ברכות (ו: ד"ה מחליין) והאור זרוע (שבת סימן קמג) והריטב"א במסכת שבת (קיג:) הגהות אשירי על מסכת עירובין (פרק ד סימן ב) למדו מדרשת "אם תשיב משבת" גם איסור פסיעה גסה וכן פסק הרמ"א (אורח חיים סימן שא סעיף א)

ונחלקו הפוסקים מה הוא גדר פסיעה גסה, לדעת האגודה במסכת תענית (סימן ה) הוא: דילוג שלא יעקור רגלו השניה קודם שיניח הראשונה וכן הוא במגן אברהם (ס"ק ב), אך לדעת רש"י הר"ן המאירי האור זרוע הבה"ג הארחות חיים הבני ציון (ס"ק א)  והרמ"א: הוא הליכה בפסיעות רחבות, ושיעורו מבואר ברש"י במסכת שבת (קיג: ד"ה לפסוע) הוא שהולך פסיעה יותר משיעור אמה על פי מסכת עירובין (מב.) וכתב המגן אברהם (ס"ק ב) על פי זה שהוא שיעור חצי אמה כי בכף רגל יש גם חצי אמה ואז הוא שיעור אמה. וכל זה הוא באדם בינוני אבל באדם גדול משערים לפי פסיעה שלו כמבואר במשנה ברורה (ס"ק ג ובשער הציון ס"ק ה).

ובנידון שלנו בעצם עליית המדרגות אין איסור פסיעה גסה, רק כתבו הפוסקים שבאופן שעולה שתי מדרגות שהרי אין להרחיב רגליו באופן שיהיה יותר מחצי אמה ובשתי מדרגות יש סביבות אמה, ובמדרגות קטנות יותר אפשר שתים אבל לא שלושה כמבואר בספר פנינת השבת (עמ' קד)

וגם מצד איסור להרבות בהילוך האמור במסכת שבת (קיג:) הוא דווקא כשיש לו אופן למעט בהילוך אבל כשיש צד הלכתי אין בזה חשש כלל ועיין עוד בשולחן ערוך (סימן שא סעיף ב-ג) ובמשנה ברורה (ס"ק ט).

לסיכום

אין בזה חשש באופן זה כלל רק להיזהר לא לדלג על המדרגות יותר משיעור אמה.