נורת לד[1]

שאלה: ללכת במעבר שיש שם נורות לד עם חיישן תנועה – המתחזקים בעת מעבר. האם מותר ללכת בשבת באותו מעבר (לשיטת הרב עובדיה.)

תשובת בית ההוראה:

יש לדון איסור חשמל בשבת:

חזו"א (שבת סי' נ אות ט) – תיקון מנה – בונה/סותר[2].

שו"ת בית יצחק (השמטות יו"ד ח"ב סי' לא) מוליד – דמי להולדת ריח[3]

 מצאנו מוליד:

• ריח – ביצה כג. – משום דקא מוליד ריחא (רש"י:" ואסור מדרבנן שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה").
• אש – ביצה לג. – אין מוציאין את האור וכו' – מ"ט משום דקא מוליד ביום טוב (עיין מח' הרמב"ם: "להמציא אש אסור, שהרי אפשר להמציא אותה מבערב" (ככל דין מכשירי א"נ). ראב"ד: "ויאמר שהוא מוליד ואין כאן הכנה" (משמע הכנה = נולד/מוליד)).
• חום – שבת מח. – הכא אולודי קא מוליד (=בישול). ועיין בירושלמי (ריש פ"ד)

"מטילין את המת על החול כדי שיצטנן."

• מים – שבת נא: – אין מרזקין לא את השלג ולא את הברד בשבת (רש"י:

"משום דקא מוליד בשבת ודמי למלאכה שבורא המים האלו". ועיי"ש ברשב"א שפירש:" גזירת סחיטה בפירות העומדין למשקה נגעו בה")

הגרשז"א (מנח"ש קמא סי' ט) קשה לחדש איסור מוליד – שלא נזכר כלל בש"ס. (ועיין בס' מאורי השבת (פ"ב ענף ז עמ' קס) משמע – מוליד).

עובדין דחול/זילותא דשבת:

אג"מ (או"ח ח"ד סי' ס) בענין שעון שבת", לענ"ד פשוט שאסור להתיר זה דהרי ע"י מורה שעות כזה יכולים לעשות כל המלאכות בשבת ובכל בתי החרושת (פעקטעריס) ואין לך זלזול גדול לשבת מזה, וברור שאם היה זה בזמן התנאים והאמוראים היו אוסרין זה… אבל יש טעם גדול לאסור מטעם אחר דהא זילותא דשבת ואף זילותא דיו"ט הא אסרו בכמה דברים וכיון שברור שאיכא זילותא דשבת הוא בכלל איסור זה ממילא אף שלא אסרו זה ביחוד דכל ענין זילותא הוא האיסור. וגם פשוט לע"ד דעושה דבר שהוא זילותא לשבת הוא עובר בידים על חיוב הכבוד שמשמע שהוא ג"כ חיוב התורה שנתפרשו ע"י הנביאים".

בענין נורת לד:

הגר"א וויס – מתקן מנא – מכה בפטיש (אך עיין בשו"ת מנחת שלמה( שם) שכתב", דתיקון מנא הוא דוקא כשהתיקון הוא בר קיימא ולא כשרגילים תיכף לחזור ולסותרו אחר השימוש, וכידוע

דבכה"ג שרגילין לסותרו בשבת עצמה מותר גם לכתחלה… דתיקון כזה שרגילין לעשותו רק בשעת השימוש – לא חשיב כלל בגדר תיקון של הכלי, כיון שכך תשמישו תדיר ונקרא 'משתמש' ולא 'מתקן'". וע"ע בחזו"ע (שבת ח"ה עמ' שנג), בענין הפעלת שעון שהפסיק את פעולתו, שדעתו – מעיקר הדין – שאין בו מתקן מנא, כיון שהוא תשמישו תמיד, וכל הדיוט שאינו אומן יודע ויכול למלאתו ללא כל קושי. אף שהל"מ כתב להחמיר.)

דעת הגר"ד יוסף, והגר"א בוטבול – דרבנן. הגרי"צ יוסף, מסתפק (נראה שלא הסבירו לו את פעולת הלד. או שבכוונה משאיר את זה לוט בערפל – כדי לא לפרוץ חומת השבת.) 

הליכה ללא כוונה:

שו"ת שבט הלוי (ח"י סי' ס), "הנה למש"כ בעניי בכמה מקומות, דאם אין אדם עושה שום פעולה של מלאכה דרך מעשה, רק עומד והולך כדרכו ועי"ז גם בלי דעתו וכוונתו נעשית יצירת מעשה מאליה, כהדלקת נר או פתיחת דלת, או כעין שהציע כ"ת, אין בזה עכ"פ מלאכה דאורייתא. כי התורה אסרה מלאכת מחשבת, דהיינו פעולת מעשה ומחשבת, ולא מצינו כזה בל"ט מלאכות ותולדותיהם דמשכן…"[4].

שינוי זרם:

מבואר בגמ' (ביצה כג). שאיסור מוליד הוא רק בתחילה, אבל להוסיף – מותר.  וכ"כ הגרש"ז אוירבך (שו"ת מנחת שלמה ח"א סי 'ט) שמותר לשנות זרם, שהרי אין בזה משום מוליד[5]. 

למעשה, בגלל חשש לטעויות ומראית עין, ובגלל זילותא דשבת, וכן כדי לחוש למחמירים, התקבלה הנהגה שלא להשתמש בהיתר זה באופן מכוון לכתחילה ללא סייג, אלא רק במקום צרכים חיוניים או בדבר שאינו מתכוון (אפילו אם ניחא ליה בתוצאה).

לסיכום:

• הדלקת נורת לד נראה יותר שעיקרה דרבנן משום מוליד (ועכ"פ ודאי שכך הוא לדעת הגאון הרב עובדיה שהשואל ביקש את התשובה לדעתו).
• דרך הילוכו – אחר שזה דרכו – לא חשיב שינוי.
• בנד"ד שזה רק הגברת זרם, קיל טפי.
• לכן, אם זה ברחוב, שדרך הילוכו יש הגברה של אור (ולענ"ד אף אם זו הדלקה ממש – ואין דרך אחרת) – מותר לילך שם, דהו"ל פ"ר דלא איכפת ליה (בדרבנן). אך אם זה בביתו וחצירו, וודאי ניחא ליה בזה – יש להורות לאיסור, מחשש לפירצה בחומת השבת.

[1] מעבר אנרגיה של אלקטרונים (לא אנרגיה תרמית.)

נורת לד( LED – Light Emitting Diode) מייצרת אור בתהליך יעיל הנקרא אלקטרו לומינסנציה, שבו זרם חשמלי עובר דרך חומר מוליך למחצה (דיודה). בניגוד לנורות להט, אלקטרונים מתחברים עם "חורים" בחומר ומשחררים אנרגיה ישירות כפוטונים (חלקיקי אור) במקום כחום. תהליך זה מאפשר נצילות אנרגטית גבוהה, חיסכון בחשמל ואורך חיים ארוך.  

עקרונות פעולה מרכזיים: רכיב מוליך למחצה: בלב הלד ישנה דיודה המורכבת משני חומרים שונים (מוליך למחצה מסוג P ו-N), שכאשר מופעל עליהם מתח, נוצרת תנועת אלקטרונים. פליטת אור( אלקטרו לומינסנציה): האלקטרונים עוברים דרך הצומת בין החומרים, מאבדים אנרגיה ומשחררים אותה בצורת פוטונים, כלומר – אור נראה.

באופן עקרוני, פליטת הפוטונים איננה זקוקה לחום, אדרבה, לאורך זמן הדיודה נשחקת יותר עקב החום, ובמקרים קיצוניים החום גורם להרס מידי. כראיה לכך אפשר להזכיר את מנגנון 'פיזור החום' )heatsink( שנועד להפחית את החום של הלד, בשביל למנוע בלאי ונזק מהמוצר. שלא כתאורה של חוט להט בה הפקת האור מבוססת על חימום החומר. ואף שיש רכיבים שמגיעים לחום גבוה, החום שמופק הוא תופעת לוואי ונדון כפ"ר דלא ניחא ליה.

[2] עיין במש"כ בזה בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ט, תניינא ב-ג סי' כה).

[3] עיי"ש שכתב, "אבל נראה דכיון שאיסור מוליד הוא רק מפני שנראה כעושה דבר חדש, לכן מסתבר דדוקא אם באמת נעשה דבר חדש כמו הוצאת אש שהניצוץ היוצא הוא לגמרי דבר חדש, או אפי' ריסוק שלג שאף גם זה נראה ממש כדבר חדש שמתחלה היה שלג ועכשיו מים, לכן שפיר אסור בכל ענין, משא"כ בההיא דסחופי כסא אשיראי דמה שנראה כדבר חדש הוא רק מפני השינוי שהבגד נשתנה והתחיל פתאום ליתן ריח, בכה"ג נראה דאפשר שרק בדבר שאינו מיוחד לריח אז שפיר נראה כדבר חדש ואסור, משא"כ אם הבגד מיוחד ועומד לכך אפשר דבכה"ג אין זה נראה כלל כדבר חדש. ואפשר נמי דמשום כך לא חשבינן את הולדת כח התנועה והשמעת קול של השעון כמוליד, אף על פי שהשינוי משעון עומד לשעון הולך הוא יותר מהולדת ריח, משום דכיון שכך תפקידו של שעון להיותו הולך וקולו נשמע לכן אין זה נראה כלל כדבר חדש (ומ"ש בגמ' ביצה כ"ג ע"א דטעמא דמוללו ומריח בו הוא משום דריחא מיהא איכא ואוסופי הוא דקא מוסיף, היינו משום דאי ליכא כלל ריחא גם זה הי' נראה כדבר חדש. משא"כ בדבר שהזרם מתחדש בו ונפסק ק' פעמים ביום מהיכ"ת נימא שנראה כדבר חדש), וכיון שכן גם כאן המגנטיות והתנודות והולכת הקול לא דבר חדש הוא כלל כיון שכל זה נעשה בכלים שעומדים ומיוחדים לכך, ולכן כמו שהחזרת מטה רפויה אינה חשובה כעשיית כלי הואיל וכך תשמישה תדיר, כמו כן גם לענין מוליד אם רגילים תמיד להוליד ולחזור ולהוליד אותו דבר עצמו שכבר נולד קודם וכך הוא תשמישו תדיר נראה דלא שייך בו כלל איסור מוליד. וגם אפשר שאף איסור מוליד הוא דוקא כשנולד דבר שהוא בר קיימא, ומה שהולדת ריח חשיב מוליד אף על פי שהריח הולך ונודף היינו משום דחשיב כמתקלקל וכן הוא דרך יצירתו וכן בהולדת אש משא"כ בנד"ד שההולדה היא רק לזמן מועט ותיכף לאחד /לאחר/ גמר תשמישו הוא חוזר ומנתק את הזרם או שהוא נותק מאליו ואח"כ שוב פעם חוזר ופותח וחוזר חלילה בכגון דא לא חשיב כלל מוליד. ובעיקר הדבר חושבני שקשה מאד לחדש איסור מוליד כזה שלא נזכר כלל בש"ס, דהא הולדת חום נמי קרי ליה בגמ' שבת מ"ח א' בלישנא "דאולודי קא מוליד" ואפי"ה בכה"ג דלא אסור משום מבשל שפיר מותר לחמם אף על גב דמצד הסברא אינני יודע אם היינו מחלקים בין הולדת ריח להולדת חום, וחזינן נמי דאע"ג שאין מרסקין שלג וברד מפני שנראה כבורא דבר חדש ואפי"ה פירות שעומדין לאכילה מותר לסוחטן ולא אסור משום מוליד משקה מאוכל, וגם אמרינן דאין צביעה באוכלין ומותר אף על גב שלעינינו ה"ז נראה כדבר חדש טפי מסחופי כסא אשיראי, ומוכח ודאי מזה שאין לנו לאסור משום מוליד כי אם במה שנזכר מפורש בש"ס והבו דלא לוסיף עלה. וכיון שכן נלענ"ד שמותר לדבר בשבת עם אנשים אשר אזנם כבדה משמוע ולא מיבעיא אם הם משתמשים במכשיר כזה שאין הזרם בא מבחוץ אשר המדבר מול המכשיר רק גורם שינויים קלים בעצמת הזרם, אלא אפילו נגד מכשיר כזה אשר בשעה שהוא נח לא זורם בו שום זרם ורק מחמת קול המדבר נוצר ומתחדש כל פעם זרם אשר לכאורה יש לחשוש שהמדבר חשיב כפותח וסוגר לסירוגין כמה פעמים ברוח פיו את הזרם, אפי"ה נלענ"ד דשרי ואין המדבר חשיב כלל כעושה בנין לשעה וגם לא אסור משום מוליד." ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"א סי' כ פ"י ד"ה (ב) והנה) שכתב, "והנה סברתו הראשונה של הגאב"ד דרישא שאין לאסור מטעם שע"י סגירת זרם העלעקטר נולד כח עלקטר, משום דלא דמי למוליד ריחא שהוא דבר המורגש באחד מחמשת החושים, אבל כח העלעקטרי אינו מושג לאחד מחמשת החושים, היא באמת טובה ומתקבלת על הלב, ויש להוסיף ע"ז מהשמעת קול, שאנן פסקינן כרבא בעירובין (ד' ק"ד ע"א) שלא אסרו אלא קול של שיר, אבל כל אולודי קלא לא אסרו, ואף על פי שנשמע קול היוצא. ומכ"ש שאין משום מוליד בזרם העלעקטרי שאף אינו נשמע."

[4] עיין לגרי"ש אלישיב בהערות (פסחים כה): גבי מצלמות בדרך, "שאין כאן מעשה דידיה, ואינו מעשה איסור". אלא שהפנ"י שם ביאר דעת הר"ן" שהנאת ריח לא חשוב מעשה", אבל בשבת זו מלאכה ולא הנאה. וכ"כ הגר"ש שקופ( שערי יושר שער ג' פכ"ה). ועיי"ש בתוס' רי"ד מש"כ.

ועיין בשו"ת רעק"א (סי' ח) שכתב, "מה דממעטינן מטעם ד'מלאכת מחשבת אסרה תורה', היכא דליכא 'מלאכת מחשבת '– אינו בכלל מלאכה, ולא נעשה העבירה בכלל… אבל בלאו טעמא דבעי מלאכת מחשבת אלא מטעם 'מתעסק , 'דפטור גם בשאר איסורים, היינו גם מחטאת, אבל מ"מ מקרי מלאכה, והוי שגגת מלאכה בלא חיוב חטאת."…

ועיין חוט שני (ח"ד פפ"ט עמ' קס"ה), ועיין בשו"ת יביע אומר (ח"ט סי' לה), ובשו"ת מנחת אשר (ח"א סי' לב). ובשו"ת בצל החכמה להג"ר בצלאל שטרן זצ"ל (ח"ו סי' ס"ה) ולג"ר משה שטרנבוך שליט"א (תשו' והנהגות ח"ב סי' קפ"ט).

[5] ועיין בשו"ת יביע אומר (ח"א או"ח סי 'יט אות יט), לוית חן (עמ' ל), חזון עובדיה שבת (ח"ה עמ' רמד-רמה).