כינוס שלישי
כ״ח באדר ה׳תשפ״ו
העניינים שבהם נדון:
על אף שטכנולוגיית מכשיר זה שמשתמש בדיו ממש ולא בהקרנת אור גרידא, וחמיר טפי ממסך רגיל שהוא רק הקרנת אור (שבו כבר התירו גדולי הדור), והיה מקום לומר שחשיב 'כתיבה', ולפיכך העברת דף – תיחשב מחיקה. ויש סברא לומר שעצם זה שמתכוון להעלות קובץ שיש בו שם ה', כוונתו גם לאותו השם, במיוחד בספרי קודש – והוי כתיבת השם בידיעה. ועוד, דהוי כתב המתקיים.
מ"מ אחר העיון נראה, כיון שהאדם לא כותב כדרך כתיבה, אלא פותח קובץ קריאה דיגיטלי ע"י פקודה חשמלית – אין זה גדר 'כותב'. ועוד נראה לומר, שאין 'טיפות דיו' הצמודים אחד לחבירו העטופים בקפסולה – בגדר 'כתב'. וכל שאין 'כתיבה' ואין 'כתב' – אין איסור מחיקה.
ואף אם נחמיר לתת לזה דין כתב וכתיבה, ודאי שלא מתכוין לכתיבת שם קודש בקדושה. ופתיחת קובץ גם שיודע שיוצג שם קודש, אין סברא להחשיב את פעולתו ככתיבת שֵם – בסתמא. ועוד, מאחר והצגת הכתב נעשית ע"י פעולת החשמל, יש מקום לומר שחשיב ככתיבת קוף ולא בר דעת (דהיינו, 'הלכתית', לא נחיל מחשבת קודש על פעולת מחשב שיצרה כתיבת שֵם).
ועוד, לא גרע מכתיבה ע"י חק תוכות שהקלו בו רבים (שהאות נעשית ממילא ע"י זרם חיובי ושלילי, שמושך את החלקיקים הלבנים מטה, ועי"כ החלקיקים השחורים עולים מעלה).
ועוד, דהוי כתב העשוי לימחק, וזה מהותו ועיקרו של המכשיר.
ועי"ל, שאין כאן מעשה ממש והוי ככח שני וכגרמא.
ולגלול דף חדש שזה 'פעולת' המחיקה בפועל, הוי פסיק רישיה, בגרם מחיקת שֵם – שעיקרו למחיקה, שלא נכתב במחשבת קודש, בדבר שאין ברור כלל שנחשב 'כתיבה', ושלא בדרך השחתה וביזיון לפי מראית בני אדם.
לפיכך, מותר לטעון ולגלול ספרים במסך דיו אלקטרוני, ולא נחשב כמוחק את השם. (ויש להעדיף להתנות בפיו כוונה הפוכה – שאינו מכוון לשם השם. ואם ניתן להפעיל 'שומר מסך' אוטומט – קיל טפי).
המונח e-paper (בשם אחר: נייר אלקטרוני, קינדל) מתייחס לטכנולוגיית תצוגה שנועדה לחקות את המראה של דיו רגיל על נייר. בניגוד למסכים הרגילים (lcd/oled) ה e-paper-אשר פולטים אור ועי"כ נראית תמונה, ה-e-paper אינו פולט אור, אלא מחזיר אור מהסביבה.
המסך מורכב ממיליוני קפסולות זעירות מלאות בנוזל שקוף. בתוך הנוזל ישנם חלקיקי "דיו" זעירים בצבע שחור ולבן, בעלי מטען חשמלי (למשל, חלקיקים לבנים חיובי ושחורים שלילי). כשמעלים מסמך לקריאה, מועבר זרם חשמלי לכל קפסולה, החלקיקים הלבנים והשחורים שבתוכה זזים למעלה או למטה בהתאם לזרם שנשלח לכל נקודה, וכך נוצר הכתב. ברגע שהחלקיקים התמקמו, הם נשארים שם גם אם אין סוללה. מצב סטטי זה יכול להישאר גם שנה. זה נקרא יציבות.
היתרונות המרכזיים: צריכת אנרגיה אפסית – המכשיר צורך חשמל רק בזמן החלפת הדף. בעת קריאה, המכשיר לא משתמש בסוללה בכלל. בריאות העיניים – אין "ריצוד" (Flicker) ואין פליטת אור כחול חזק, מה שמפחית משמעותית את העייפות בשימוש ממושך. קריאה בשמש – ככל שיש יותר אור בחוץ, כך המסך נראה ברור יותר (בניגוד למסכי טלפון).
ספרי (דברים ראה פיסקא סא), "רבי ישמעאל אומר, מנין למוחק אות אחת מן השם שעובר בלא תעשה, שנאמר 'ואבדתם את שמם לא תעשון כן לה' אלהיכם'". ובגמ' מכות (כב.), "המוחק את השם בהליכתו, ואזהרתיה מהכא (דברים יב, ג) 'ואבדתם את שמם וגו' לא תעשון כן לה' אלהיכם'" (וכן הוא בגמ' שבת קכ:)[1]. ובגמ' שבועות (לה.), "יש שמות שנמחקין ויש שמות שאין נמחקין. אלו הן שמות שאין נמחקין, כגון: אל, אלהיך, אלהים, אלהיכם, אהיה אשר אהיה, אלף דלת ויוד הי, שדי, צבאות, הרי אלו אין נמחקין".
ופסק הרמב"ם (פ"ו מהל' יסודי התורה ה"א-ב)[2], "כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהן הקב״ה, לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודה זרה 'ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, לא תעשון כן לה' אלהיכם'. ושבעה שמות הן: השם שנכתב יוד הא ואו הא, והוא השם המפורש, או הנכתב אלף דאל נון יוד, ואל, ואלוה, ואלהים, ואהיה, ושדי, וצבאות. כל המוחק אפילו אות אחת משבעה שמות אלו, לוקה". וכ"פ השו"ע (יו"ד סי' רעו סע"ט).
וכתב בשו"ת תשב"ץ (ח"א סי' ב), "ולא תימא דאיסורא דרבנן הוא, וקרא אסמכתא בעלמא הוא, אלא גוף תורה הוא, ולוקין עליו מן התורה… וזה הענין לא נסתפק בו שום אדם שאיסור זה הוא דבר תורה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בה' יסוה"ת (פ"ו ה"א) 'כל המאביד שם משמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקדוש ברוך הוא לוקה מן התורה'. ובה' סנהדרין (פי"ט) מנאו עם הלאוין שאין בהם כרת ומיתה בידי שמים אלא מלקות. ובספר המצות שחבר בענין המצות, הביא ראיה שלוקין על לאו זה דבר תורה מפר' הלוקין כמ"ש. ואחר שנתפרש זה, יש לי לפרש, כי מחיקת השם היא אסורה מן התורה בכל ענין, אפילו בכתב בלא שרטוט, ואפילו יכתב לבדו, ובכל מקום שנכתב. כי מה ענין דברים אלו לענין 'ואבדתם את שמם' וגו' 'לא תעשו' וגו', בכל מקום שנכתב שם מן השמות – אסור למוחקו, והמוחקו לוקה. ואף על פי שהדבר הוא מוכרע מעצמו ואין אנו צריכין בזה לראיה, מ"מ ראיות מפורשות יש בזה…"[3].
הגהות מיימוני (שם הו"ד בט"ז סק"ב) הביא, "כתב רא"מ, ואם כתב אותיות של שם ולא נתכוין לקדש בכתיבתן – אין בהן קדושה. כדתניא בהבונה ובמנחות, 'הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו' עד וחכ"א אין השם מן המובחר', אלמא דבעינן כוונה. ע"ש בספרי".
ובב"י (שם בבדק הבית) כתב, "וכתב הרשב"ץ בתשובה (סימן קע"ז), אם כתב ה' שלא בכוונת קדושה – אינו קודש. והביא ראיה מהא דתניא פ"ב דגיטין (כ.), שהיה צריך לכתוב את ה' וכתב יהודה וכו'[4]. וכ"כ הסמ"ק, ה' שנכתב שלא מדעת – מותר למוחקו. ואם נתכוון לקדש שם שאינו קדוש, מסתברא דלא מהניא כוונתיה לקדושיה, דהו"ל כמתפיס בעלי מומין למזבח – דלא קדשי. והביא ראיה לדבר".
ובש"ך (סקי"ב) כתב, "בתשובה הארכתי בדינים אלו, והעלתי: דשם של חול, אלא שהוא נכתב כשמות הקדושים, כגון 'והייתם כאלהים' וכה"ג, מותר למחקו. וכן שם של קודש שלא נכתב לשם קדושה, מותר למחקו לצורך תיקון דוקא. אבל לגוז ולגנוז – שרי, אפי' שלא לצורך תיקון. אבל בנכתב לשם קדושתו, אפי' לגוז ולגנוז לצורך תיקון אסור". וביאר דבריו בשב יעקב (ח"א סי' נד), "י"ל דאיירי שנתכוין לכתוב השם, רק שלא נכתב לקדושת השם, כמו דמייתי מעל"ת נמי סברא זו לחלק בכך"[5].
נמצאנו למדים, כי שם קדש כשנכתב בכוונת קדושה – חל על האותיות קדושה עליונה כפי כוונת הכותב ועומק השכלתו וטהרת מחשבותיו. אבל בהעדר הכוונה הראויה בהם, כל רוח אין בקרבם ומותר למוחקו. אלא שנחלקו הפוסקים, האם סגי בחסרון כוונת קדושה כדי להפקיע ממנו איסור מחיקה – אף שהיתה ידיעה שכותב שם ה'. או דלמא בעינן כוונת חול חיובית להיתרא, אבל בסתמא, כל שידע שכותב את השם – אף שלא כיוון לקדשו – עדיין עומד הוא באזהרת 'לא תעשון כן'[6].
ויותר מזה ראיתי בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת יו"ד סי' קפ) בענין מטבע שחקוק עליו שם ה', וז"ל, "ואני אומר שיפה כיון הט"ז[7]. שזה ברור שאף אם המושל שתיקן מטבע זו היה לבו לשמים, ואף אם גם האומן שחקק צורת המטבע על החותם היה כוונתו לשמים, מ"מ זה המכה בקורנס שהחותם יוטבע על המטבע – זה עושה מעשה קוף, ואין לו שום כוונה, ועיקר האותיות שנטבעים על הכסף הוא ע"י זה, וא"כ עכ"פ לא נעשה לשמו". דון מיניה ואוקי באתרין בפעולת החשמל[8].
עוד הביא הב"י, "כתב באורחות חיים, לא שנא אם נכתב בכתיבה גסה או בכתיבת משק"ט, או אפי' בכתיבה של הגוים, או מצויירים במשי ע"י תפירה – אסור למוחקן".
ובשו"ת תשב"ץ (ח"א סי' ב ד"ה ואחר שנתפרש השלישי) כתב, "או שהם כתובים בלשון תרגום, והאזכרות מתורגמות, שהרי מותר למוחקן. לפי שאין אסור למחוק אלא שבעה שמות המפורשים בפ' שבועת העדות (ל"ה ע"א), ואלו היה אסור למחוק תרגום שלהם, היו יותר מזה. ולא עדיף תרגום שלהם, משאר כינויים שמותר למוחקן כדאיתא התם. והרמב"ם ז"ל (פ"ב מה' שבועות ה"ב) כתב, כי השמות שהם בשאר לשונות, דינם ככינויין לענין שבועה. ויש להביא ראיה דאיסורא דרבנן מיהא איכא…"[9].
ובשו"ת זרע אמת (ח"ב יו"ד סי' קכ) כתב, "ונלע"ד דגם האורחות חיים משום חומרא בעלמא אסר, ואולי היינו טעמא דהרב ב"י בקצר שלו השמיט דין זה של הא"ח, כיון שאינו אלא חומרא אף לדידיה, דמדינא ודאי שרי כמו שהוכחתי לעיל. ומאחר דגם הא"ח לא כתב כן אלא לחומרא, וגם בזה הדבר תלוי במח' בין הא"ח ורשב"ץ, דלרשב"ץ שרי וכנ"ל, ע"כ השמיט דין זה ולא כתב בשלחנו הטהור רק השבעה שמות שאינם נמחקים. דמשמע דוקא אלו שכתובים בלה"ק וכתב אשורי ותו לא. וה"ט, משום דכל שאר כתיבות אינן חשובים כתב. וכן מצאתי בע"ה ראיה ברורה לזה מדברי ההגמ"י…".
עיין בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' לו) שכתב, "ואם באזכרות אירע כן, ונדבקו הההי"ן בתחלת כתיבתן ואח"כ נפרדו ע"י סכין, אותו הספר אין לו תקנה עולמית אלא יגנז… כי אעפ"י שלא נתקדש השם מעיקרא מחמת הדבוק, ובסוף ג"כ לא נתקדש בקידוש ס"ת משום דהויא חקיקה כאמור, מכל מקום קדושת השם לחול עליו האזהרה למוחק אותו – לא זזה ממקומה. דהא תניא, 'היה כתוב על ידות הכלים יגוד', ולא שני לן התם בין חק תוכות לחק ירכות כמו בגט ונבארהו בסמוך. אלמא כל שצורת אותיות השם מוכחת עליו, ונעשית בכוונה שהוא שֵם – אסור לקלקלו. לאפוקי ממי שנתכוון לכתוב יהודה, ושכח ולא כתב בו דל"ת, שמותר לו לתלות הדל"ת למעלה. ואז התליה מוכחת עליו שאינו שם כלל, ואין בו אזהרה למוחק"[10].
ובשו"ת שב יעקב (ח"א סי' נה) כתב, "אך אם נעשה ע"י דפוס – עדיין יש להקל מן מסכת גיטין שהבאתי בתשו' ראשונה גבי כדינרי זהב, דזה לא מיקרי כתיבה כלל, דנעשה ממילא ע"י חק של תוכות – וירכות בולטין ממילא, כמבואר בש"ס שם וכפירש"י. וא"ל דדוקא לענין הכשר ס"ת וגיטין לא מיקרי כתב, מ"מ בקדושתיה קאי. זה אינו כאן. כיון דכבר הוכחנו דצריך דוקא כוונת הסופר בעת הכתיבה לשם קדושה, אז דווקא אסור למחוק. ובלא"ה לא מיקרי קדוש כלל. א"כ כיון דלא נכתב כלל משום אדם רק נעשה ממילא ע"י דבר אחר – ע"י הלחץ זה הדחק של תוכות, ודאי לא מהני כוונתו בשעת דחיקת התוכות, כיון דלא מיקרי 'כתיבה זו' – מעשה"[11].
ובשו"ת בית שלמה (יו"ד ב כרך ג-ד סי' קלד) כתב, "שֵם הנכתב על ידי חק תוכות אי מותר למחקו, והבאתי שם שדעת רוב הפוסקים שמותר למחקו[12]. ובתשובת בית אפרים (יו"ד סי' סא) כתב, דאף אי נאמר דגם שם הנכתב על ידי חק תוכות אסור למחקו, זהו דוקא אם חקק תוכו במתכוין לשם קדוש, אבל אם לא נתכוין לחקוק תוכות כלל, רק על ידי שהיה מתעסק בטשטוש הדיו נעשה ממנו אותיות השם, הדבר פשוט דאין להסתפק בזה דשרי למחוק, דהא גם בכתב שם שלא בכוונה מותר למחקו, ע"ש".
ועיין בגדולי הקדש (סי' רעו סקכ"ח) שכתב, "ולכן לענין איסור מחיקת השם, נהי דנימא דכתיבה ממש א"צ כבגט, וכדלעיל, מ"מ הרי לשם קדושת השם בעינן. וכיון דגלי קרא דחקיקה אינו כמעשה בגוף האות, א"כ לגבי השם, הוי חקיקה כשלא לשמה".
ובגמ' (שבת קכ:), "דתניא, הרי שהיה שֵם כתוב לו על בשרו, הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת. נזדמנה לו טבילה של מצוה, כורך עליה גמי ויורד וטובל. רבי יוסי אומר, לעולם יורד וטובל כדרכו, ובלבד שלא ישפשף. שאני התם דאמר קרא (דברים יב, ג) 'ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם', עשייה הוא דאסור, גרמא – שרי". וכדעת חכמים פסק הרמב"ם (שם ה"ו) עיין בהגהמ"י ובכ"מ שם.
וכ"כ התשב"ץ (ח"א סי' ב ד"ה ואחר שנתפרש הראשון), "והראיה מדאמרינן בפרק כל כתבי (ק"כ ע"ב) 'היה שם כתוב על בשרו וכו', אם נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליה גמי'. ומפרשינן טעמא התם, כדי שלא יעמוד לפני השם ערום. אבל משום חשש מחיקה – לא, משום דגרמא הוי ושרי".
וכ"כ השלטי הגבורים (שבועות טז. אות ב), "ונראה, דאע"פ דמחיקת השם אסור, גרם מחיקת השם שרי, כדמשמע פרק כל כתבי. ואין לומר, דהא דשרו לגרום המחיקה, היינו בכה"ג שהוא כתוב על בשרו, דאינו מקומו, וקי"ל דשם שלא במקומו לא קדיש, כדאיתא בפ"ק דערכין, ולחד פי' פרש"י שם ר"ל לא קדיש השם כלל, והלכך כיון דלא קדיש השם, שרי לגרום מחיקתו. אבל בכה"ג שנכתב על הקלף, וכתוב המקרא עם השם בכתיבתו, אולי אסור. זה אינו. חדא, דההוא פי' שהביא רש"י שם – הוא בטל, כמו שכתב רש"י שם, וכן הוא דעת התוספות וכל המפרשים, דודאי לעולם השם עצמו הוא קדוש, אפי' נכתב שלא במקומו, והוא שנכתב לכונת השם. ותו, דהתם בפ' כל כתבי קרא קא דייק: עשיה הוא דאסור, גרמא שרי. ומדלא מחלק תלמודא, משמע דבכל ענין גרמא שרי, ל"ש נכתב במקומו או שלא במקומו. ודעת הגהות מיימוניות (פ"ו מהל' יסודי תורה) נראה דס"ל ג"כ דגרמא מותר, שהביא הברייתא במסקנת התלמוד שם פ' כל כתבי. אלא שמדבריו נראה, דלא שרי אלא בדלא אפשר בענין אחר. ונראה דאפי' עושה מעשה אלא שמכוין לתקן – שפיר דמי, כדאיתא בהלכות סופרים, וכן משמע בהגהות מיימוניות (שם) ז"ל: 'אבל דיו שנפל על הכתב, מותר למוחקו, שלא היתה כוונתו אלא לתקן', ע"כ. הרי דאע"פ שהוא מוחק שם השם להדיא, אפ"ה שרי, כיון דכוונתו לתקן… ותדע, דכל ההגהה לא באה אלא ללמדנו דין מחיקה, שהרי הביאה בהל' מחיקת השם ולא בדיני ס"ת. וכן הובאה פ"ה ממסכת סופרים לגבי ענין מחיקה. מיהו אפשר שיהיה חילוק בין היכא שמכוין לתקן אותו השם עצמו, שמוחק. ובין היכא שמוחק, כדי לתקן שמות אחרים".
אלא שהרשב"א שם כתב, "כאן אפשר דלא ימחק. שאילו ודאי נמחק – היינו כמשפשף, שהרי הוא נותן ידו במים". נמצא לשיטתו, מחיקה בגרמא אסורה. ובשו"ת טוב טעם ודעת (מהדו"ק סי' רלט) כתב, "והנה בהיותי בזה ראיתי דמן הש"ס דסוכה הנ"ל[13], יהיה מוכח דמחיקת השם אפילו ע"י גרמא בעלמא אסור, ולא כהמתירין ע"י קטן. דאל"כ הרי דוד לא היה מוחק השם, רק המים היו מוחקין אותו, והוי רק גרמא, ואעפ"כ אסור – לולי ק"ו הנ"ל"[14].
ועיין בשו"ת בית אפרים (יו"ד סי' סא) שכתב ע"ד הרשב"א, "ודבריו צ"ע לענ"ד, דאם איתא דספקא הוה, היכא מדמה הש"ס הך גרמה לגרם כיבוי שגורם בודאי שיכבה. וגם מה דמשמע מדבריו, שאם היה נמחק בודאי, הוה כמשפשף בידים, צ"ע. דא"כ, מה ענין לגרמא, דהאי כמעשה בידים. אלא דספקא הוה אם ימחק אם לא, ומספק נמי הוה לן למיסר. ואפשר דאם אינו רק ספק, א"כ יש להתיר. דהא אינו מתכוון למחיקת השם, ופסיק רישא אין כאן, כיון דספקא הוא… היכא שהאיסור נאמר בלשון עשיה, כגון 'לא תעשון' וגו', או 'לא תעשה כל מלאכה', מבואר מדברי הש"ס דגרמא שרי. וכן נלענ"ד מהירושלמי בסוטה, דאיתא שם, אם עד שלא נמחקה המגילה אמרה איני שותה, מגילתה נגנזת. ואיתא בירושלמי, דנגנזת תחת צירו של היכל. למה, בשביל לשחקה. ובקרבן העדה שם הקשה, דהאיך מותר לתת אותה תחת הציר לשחקה, הא הוי כמאבד בידים. וי"ל, דהירושלמי לית ליה הך דרשא 'ואבדתם שמם ל"ת' כו', ומותר לאבד כתבי קודש שאין בהם צורך. וכתב שזה טעם הרמב"ם שהשמיט הירושלמי, ע"ש. ודבריו לא נהירין כלל, אלא נראה דס"ל דבכה"ג שרי, דעשיה אסור, הא גרמא שרי. ואפשר לדחות, דהירושלמי ס"ל דמגלת סוטה שאני, כיון דמעיקרא נכתבה ע"ד למוחקה, גם השתא שרי לתתה במקום שתהא הולכת להמחק. וכן מבואר שם בירושלמי פרק היה מביא, דלכך אינה מטמאה הידים, הואיל ומעיקרא ניתן ע"ד למוחקה אח"כ… והיוצא לנו מזה: דאע"ג דאסור למחוק השם, מ"מ גרמא שרי, ואפי' במקום דליכא מצוה, דהא רבנן התם ס"ל טבילה בזמנה לאו מצוה, ואפ"ה מתירין לטבול", עיי"ש.
ועיין ברדב"ז שכתב, "נראה לי בטעמו של הרב (הרמב"ם) ז"ל דאין כאן דחיית לאו כלל, שהרי אינו מוחק בידים אלא ממילא הוא נמחק ע"י המים, ומשום הכי בטבילת רשות אסור, לפי שהוא גורם למחיקת השם. אבל בטבילת מצוה – מותר, כיון שאין שם אלא גרמא בעלמא".
וכ"כ בשו"ת נודע ביהודה (מה"ת או"ח סי' יז) בתשו' מבן המחבר וז"ל, "הרי מפורש דגרמא שרי. אמנם אעפ"כ יש לומר, דלא שרי גרמא אלא לטבילה של מצוה, אבל לדבר הרשות אפילו גרמא אסור. ואף דליכא לאו דלא תעשון, מ"מ אסור משום בזיון השם. דאין בזיון גדול יותר מגרם מחיקת השם". ועיי"ש שהוסיף, "אמנם תמה אני על הטור והש"ע למה השמיטו הך דינא… ונ"ל דס"ל להנך פוסקים, כיון דאיתא במגילה (דף כ"ו ע"ב) 'ס"ת שבלה גונזין אותו בקבר ת"ח'. ומסקינן שם, דצריך כלי חרס למען יעמוד ימים רבים, וכן פסקינן בש"ע (י"ד סי' רפ"ב). א"כ מוכח מסוגיא דמגלה דאסור לגרום מחיקת השם, הואיל וצריך כלי חרס. וסותר לסוגיא דשבת, וצ"ע[15]. וידעתי שזה הוא קצת דוחק לומר דהפוסקים סמכו עצמם על דין זה. אך לפי גודל התמיה, לא ידעתי לישב בדרך אחר. עכ"פ מוכח מזה, דאסור לגרום מחיקת השם שלא לצורך מצוה"[16].
ובשו"ת אחיעזר (ח"ב יו"ד סי' מח) כתב, "וצ"ל בכונת הרשב"א, דאותו רגע שנותן ידו לתוך המים, אינו בודאי שימחק, ורק אחרי כן – הוי גרמא"[17].
ועיין בחת"ס (ח"א או"ח סי' לב, וח"ב יו"ד סי' רסג) שהתיר גרם מחיקה, אלא שכתב שם, "ונלע"ד דלא מקרי גרם אלא כשאינו עושה מעשה בידים, אלא שנמחק מאליו ע"י מי המקוה כשטובל בלי גמי. אבל כל שעושה מעשה, אפילו אינו עושהו בגוף השם, מ"מ כיון דסוף סוף ע"י מעשה שלו נמחק, הו"ל מחיקה גמורה ואסור"[18].
ועיין בשו"ת יחוה דעת (ח"ד סי' נ) שכתב, "ועוד שכאן אין המחיקה נעשית בידים ממש, אלא על ידי הקלטה אחרת, ואם כן נחשב הדבר לגרמא, כי רק הכח הראשון נעשה בידים על ידי לחיצת הכפתור של ההקלטה, ועד שמגיע אחר כך לשם ה' הוי כח שני, ואין זה אלא גרמא בעלמא, וכמו שחילקו בזה בחולין (ט"ז ע"א) בדין שחיטה. ע"ש… והרי הלכה רווחת (בשבת ק"כ ע"ב) שלענין איסור מחיקת השם, אין איסור אלא כשמוחקו בידים, אבל על ידי גרמא מותר. שנאמר לא תעשון כן לה' אלהיכם, עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי. (וכן מבואר בכסף משנה בפ"ו מהלכות יסודי התורה ה"ו לדעת הרמב"ם). ואמנם ראיתי להרדב"ז (בלשונות הרמב"ם סי' מ"ז) שכתב, שזהו רק לצורך מצוה, אבל לדבר הרשות גם גרמא אסור. ע"ש. וכן כתב הגר"ש לנדא בשו"ת נודע ביהודה תנינא (חאו"ח סי' י"ז). אולם מרן החיד"א בכסא רחמים (מסכת סופרים פ"ה הי"ב, בד"ה ועוד תמיהני), תמה על הרדב"ז הנ"ל, שהרי נראה שגם לדבר הרשות מותר לגרום מחיקת השם. וע"ש. וכ"כ הגאון מהר"י נג'אר בספר שמחת יהודה (שם). ע"ש. וכן פסק בפשיטות החת"ס (חאו"ח סי' ל"ב בד"ה ועל השלישית, ובחיו"ד סי' רס"ו בד"ה ואם אולי, ושם סי' רע"א בד"ה ואותן). וכ"כ בשו"ת אבן שתיה (סימן ס'). ע"ש. (וע"ע בספר שבת של מי דף קפ"ג ע"א). ואפילו הרדב"ז בנידון דידן יודה להתיר".
עיין בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' תמו) שכתב, "אנן ס"ל דמותר לתקנו. דאע"ג דקי"ל אסור למחוק שם מן השמות הקדושים, הנ"מ דרך השחתה, אבל דרך תיקון מותר הוא".
וכ"כ בס' לב שלם שכתב בשם מורו, "ונראה לענ"ד, דלא אסרה תורה אלא דרך השחתה ואיבוד, כמ"ש רבינו ז"ל בסמוך גבי סותר אבן מן המזבח, דצריך שיהא דרך השחתה. ולכן גבי טבילה דלא הוי דרך השחתה ואיבוד – שרי. אבל גבי התכה דהוי דרך השחתה ואיבוד – אסור, ולוקה"[19].
בשו"ת עין יצחק (ח"א או"ח סי' ה אות יא) כתב, "ויש להסביר זה עוד ביתר ביאור, כיון דהך דהלוחות דרכן למחוק התיבות והאותיות ולכתוב ע"ז אותיות ותיבות אחרים, וכמש"כ התשב"ץ שם[20]. ע"כ ממילא אינו חל עליהם מעולם דין קדושת כתבי קודש על הלוחות, והוי ממילא כמו דהתנה עליהם בפירוש דלא יחול עליהם דין קדושת כתבי קודש אף מדרבנן"[21].
ובשו"ת משיב דבר (ח"ב סי' פ) כתב, "אבל נראה, דזה האיסור אינו אלא כשנכתבו ע"מ שיהיו קיימין להשתמש בקדושתן, משא"כ אם מתחלה באו ע"מ לאבדם, שאין בזה איסור כלל"[22].
בס' מאורי אש השלם (ח"ב עמ' תשלט) כתב, "בנשמת אברהם (או"ח סי' שמ סע"ד)… לגבי שימוש במעבד תמלילים בשבת, לכאורה אין כאן איסור דאורייתא של כתיבה במה שמתקתקים ומופיעים אותיות ומילים על מסך המחשב. כי האותיות מופיעות על המסך על ידי ירי של אלקטרונים על חומר זרחני אשר מרוח על הדופן הפנימית של המסך, ומאיר בצורה של אותיות. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א, ירי של אלקטרונים אין זה חשיב מן התורה ככתב". ובהערה שם כתב, "א"ה, הגרי"י נויבירט שליט"א אמר לי, כי מטעם זה עצמו אמר לו רבינו זצ"ל, שאין דין של מחיקת השם כאשר אדם מכבה צג של מחשב ששֵם השם נראה על גביו. עם זאת אמר לי ידידי הרב אליהו פרידמן שיחי', שהוא שאל את רבינו זצ"ל אודות מחיקת השם במחשב, ורבינו זצ"ל השיב לו, שאמנם אין בזה איסור, אך אם אפשר, כדאי להמנע מזה, כי הדבר מכוער".
ועיין בשו"ת שבט הקהתי (ח"ב סי' קנג) שכתב, "ונראה דמהך תשובת חות יאיר (סו"ס ט"ז והפ"ת ביור"ד סי רע"ו ס"ק י"ז מביאו, דטבעת של פרקים, שעל כל פרק ממנו כתוב א' מאותיות השם, ונעשה לפרוק ולסדר, מותר לפרוק, ואין בזה משום מוחק, דלפירוק קיימא), יש לצדד להקל מה שמקילין המדפיסים למחוק השמות מעל המסך של המחשב, ולא הוי כמוחק השם, כיון דעשוי להמחק תיכף. ואע"ג דהבאתי לקמן בהל' מחיקת השם דאפילו כתב השם ע"מ למחוק – אסור למחוק, וראיה מסוטה. התם משום דהוי כתב גמור עכ"פ לזמן, משא"כ כאן דעשוי להמחק תיכף, ודו"ק. והנה הרבה פוסקים מקילין לפתוח ולנעול בשבת ספר שכתוב אותיות בראשי חודי דפיו, כיון דעשוי לנעול ולפתוח – לא הוי מוחק. ועיין במ"ב (סי ש"מ) דגם מקיל מדינא, אלא כתב דנכון להחמיר ביש לו ספר אחר. וכאן בהני מחשבים אין לו עצה אחרת, ע"כ יש לצדד להקל כנלע"ד"[23].
בדין כתיבה ומחיקה בקלטת (וה"ה בדיסק הקשיח וכדו'):
בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ח בהשמטות סי' י"א אות ד) העלה שיש לאסור בזה, ובשו"ת אגרות משה (חיו"ד סי' קעג) כתב להחמיר. אך בשו"ת הר צבי (חלק אורח חיים דף ר"פ ע"א), ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' קב), ובשו"ת יביע אומר (ח"ד יו"ד סי' כ[24], ובח"ח יו"ד סי' כו), ובשו"ת יחו"ד (ח"ד סי' נ), ובשו"ת משנה הלכות ח"ה (סימן קנ"ט), ובתשובות והנהגות (כרך ג סי' שכה). בשו"ת אבני ישפה (ח"ד סי' קה), ובשו"ת עמוד הימיני (עמוד שס"ג) העלו להקל. וכ"כ בשו"ת ישא יוסף (או"ח ג סי' פב) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
ועיין בשו"ת יחוה דעת (שם) גבי הקלטה ב'רשם קול' כתב שאינו דרך כתיבה, וז"ל, "ומכל שכן אם ההקלטה נעשית דרך הרדיו, שאין הקול הנשמע מהרדיו קול אדם בר דעת, אלא העתק מהממברנא, וכמעתיק מתקליט של גרמופון". ובשו"ת יבי"א (שם ח"ח) כתב, "אבל כאן הקוים והשרטוטים גם אם נעשו לשם כתב – אינם נמחקים אלא ע"י חשמל, ואין כאן מעשה ממש אלא גרמא בעלמא". והביא שם, שבשו"ת פאת שדך (סי' קכו) כתב הרב המחבר (על מחיקת הקלטה עם שם ה'), דהוי כדין שם שנכתב שלא בקדושה, שמותר למוחקו לצורך תיקון", וה"ה בנד"ד שפעולת הכתיבה אינה נעשית אלא ע"י החשמל.
ובהצגה ע"ג המסך:
בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' ד) כתב, "וגם הספק העצום, אם כתב זה שעל המסך, הוא בגדר כתב דאורייתא כלל".
ובתשובות והנהגות (כרך ג סי' שכו) כתב, "ראשית דבר, האותיות כאן אינם קיימים ואין בהם ממש, ואין כאן כתב. אלא שלדבריו יש באותיות ממש על המסך, ונראה דאף אם האמת כדבריו, הלוא בעצמו טוען שאינו ניכר לבני אדם אלא הוי כאין בו ממש. ונראה שאם כפי ראות בני אדם אין בו ממש, אף שלחכמי טכנולוגיה ידוע שיש בו ממש – חשיב אין בו ממש. דיסוד האיסור הוא משום בזיון דכתב, ובבזיון אזלינן לפי מראית בני אדם (עיין רמב"ם ספ"ה דשבועות), ולכן לא אסרה תורה בזה מחיקה. ונראה עוד, שכאן אף אם נחשבו לכתב ממש מחמת המשוח, מ"מ כיון שאין זה כתב העומד בעצמו, אלא האלקטרי מעמידו כל רגע ורגע, שבכיבוי אלקטרי מתכבים מיד, י"ל דהתורה אסרה רק בקודש שעומד מצד עצמו, או השם הקדוש כשעומד מצד עצמו ולא בדבר שכפי הראות אין בו ממש. ואף מה שע"פ חכמי הטכנולוגיה יש בו ממשות, מ"מ הואיל ותלוי באלקטרי ועומד להתחלף מיד, לא חשוב ליהוי בזה איסור דמחיקה, שמתחילת יצירתו קלוש ולא כדבר קדוש דאותיות השם. עוד נראה, שכאן נכתב ע"מ למחוק מיד, ואף שלא שרינן באותיות השם כתב ע"מ למחוק, היינו דוקא בכתב גמור דכוונתו למחוק, אבל במכונה זאת שכל יצירתו היא קלישא, ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שלמחיקה קאי, אין זה השחתה כשמסלקו, ולא אסרה תורה כה"ג, וגם בחז"ל לא מצינו שאסרו כן כשמוכח שעיקרו למחיקה מיד, ולכן אין זה בזיון לקודש. עוד נראה, דשֵם שנכתב שלא בקדושה אין בו איסור תורה דמחיקה, ואף להפוסקים שגם שלא בקדושה יש איסור תורה דמחיקה, מ"מ היינו דוקא בכתב גמור שמוחק שלא לצורך… עוד נראה, דמה דאסרנו בכל מקום למחוק שֵם אף שלא קידש, היינו משום שאפילו אם השם לא נתקדש, מ"מ המקום שנמצא השם קדוש, בזה גופא שנכתב שם שמו ית"ש, ואף שנכתב שלא בקדושה מ"מ נתקדש בקדושת כתבי קודש… ולפי"ז י"ל דכשאין מקום לקדש, אזי מעיקרא אין בו איסור, ואין דין מחיקה… ולע"ד מהצדדי היתר שביארתי ייראה, דעכ"פ בצירוף כל צדדי ההיתר – אין לאסור מדינא… והנלע"ד כתבתי, והקב"ה יצילנו משגיאות, והמחמיר לעצמו – קדוש ייאמר לו"[25].
ובס' חוט שני (להגר"נ קרליץ זצ"ל, ריבית עמ' קע, מזוזה עמ' תז) כתב, "ויש לדון אם מותר למחוק בימות החול שם השם מהמחשב, דאפשר דכמו בעבודה זרה החיוב לבטלה ולנתצה בכל אופן שיאבד את שם הע"ז, ה"ה באיסור מחיקת שם ה', ואין איסור זה מתלי תלי בגדרי כתיבה, דאף אם נימא דכתיבה במחשב אין ע"ז שם כתיבה, מ"מ כיון דיש כאן שם ה' – יש ע"ז איסור מחיקה בכל אופן שנמחק ונאבד. לעומת זאת יש לדון, דאפשר דיהיה מותר למוחקו בימות החול (אף דבשבת אסור), מטעמא אחרינא. והוא, שהרי הכתיבה שמופיע על המסך במחשב – אינו דומה לכותב בדיו ובסיקרא על הקלף. דכתב על גבי מסך המחשב, אין לו קיום אף רגע מועט – לולא התחברותו לזרם החשמל, וכל כמה שלא מזרימים אליו חשמל – הרי הוא בטל מאליו. יוצא, שכל הקיום של כתב זה הוא רק ע"י פעולה חיצונית שמקיימת אותו, אבל מצד עצמו אין כאן שום רושם של כתיבה. יוצא, שהפסקת החשמל או מחיקת האותיות ע"י לחיצה על כפתורי המחשב, אין הוא פעולה של מחיקה אלא הפסקת המקיים של האותיות. ואפשר דכה"ג לא נאסר מחיקת שם ה'. ולמעשה צ"ע".
וראיתי ממי שכתב, "שאלנו בזה את מרן פוסק הדור רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, והשיב שלמעשה אין לחוש בזה לאיסור, ומותר, הן למחוק קבצי מחשב שיש בהם שמות הקודש, והן לכבות את המחשב בשעה שמופיע על גבי המסך שם שמים".
והרב יעקב אריאל כתב, "אין הכתיבה ע"ג צג מחשב כתיבה, ולא המחיקה מחיקה. ורק אם מדפיסים במדפסת על נייר, ישנה שאלה של כתיבה ומחיקה".
ובגוף המכשיר שלפנינו, פעולת ה'כתיבה' אינה הקרנת אור בעלמא – ובזה חמור דינו ממסך רגיל, אלא נעשית על ידי קפסולות זעירות של 'דיו' המסתדרות ומצטופפות על ידי זרם חשמלי ליצירת צורת האות. והנה יש שרצו לדמות זאת לנידון המפורסם בדברי הרמ"א (שו"ת סי' קיט) בעניין כתיבה על חודי הדפים, שהתיר לפתוח ולסגור הספר אף שהאותיות נחלקות וחוזרות ומתחברות, דהואיל ועומד לפתוח ולנעול – אין דרך מחיקה בכך. אלא שיש לחלק, דהתם האות כבר קיימת ורק קירובה וחיבורה לא חשיב מעשה, מה שאין כן בנד"ד שהמכשיר 'יוצר' את האות מחדש על ידי קיבוץ הקפסולות. אולם, עדיין יש מקום גדול לומר שאין זה 'כתב' כלל; שכן כל קפסולה עומדת בפני עצמה כיחידה נפרדת, וגם כשהן נצמדות זו לזו על ידי המנגנון החשמלי, הרי יש ביניהן הפסק ומחיצה, ואין כאן חיבור גמור של הדיו ליצירת אות אחת מאוחדת, אלא רק העמדת נקודות רבות זו לצד זו שנראות לעין ככתב, ובכהאי גוונא לא חשיב 'כתיבה' האסורה בשם.
וכן ראיתי מביאים (קובץ צוהר ח"ז עמ' קלח) בשם הגרש"ז אויערבאך, שאין כתב שע"ג המחשב בגדר כתב, משום דאין כאן כתב כלל… ודומה לאדם שידליק עשר מנורות המונחות זו ליד זו באופן שיוצרות צורת האות, דפשוט שאין בזה איסור כותב". וכ"כ בשו"ת אבני ישפה (ח"ד סי' קה), "אבל במחשב אין כאן אלא הרבה נורות דולקות בצורה של שם ה', ואין לזה שם כתב כלל… אבל כאן יש הרבה נקודות קטנות הנראות כמו כתב אבל אינן דבר אחד".
ועיין בשו"ת אבני נזר (חאו"ח סי' רי) שכתב בביאור מח' הרמ"א והלבוש הנ"ל, "והנה מבואר דרמ"א סבירא ליה, דחשיב דבר שאינו מתקיים, הואיל ועשוי לפתוח ולנעול. וכל הפלפול אם יש בזה איסור מדרבנן, דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור. והלבוש שכתב דקרוב לחיוב חטאת, ס"ל דלא נקרא אינו מתקיים אלא אם נסתר מאליו, לא מה שהוא נסתר על ידי מעשה פתיחתו". ועיי"ש שהביא ראיה לדברי הרמ"א, וסיים, "ועל כורחין, דאף אינה מתקיימת מחמת דעתו, חשיב אינו מתקיים. ונסתייע דברי רמ"א דליכא איסור תורה על כל פנים".
ושו"ר בקובץ ישורון (חלק לא עמ' שעו, וחלק לב עמ' תרל) שהרה"ג מרדכי רוטנברג דן בזה[26] בארוכה עיי"ש ותרווה נחת[27]. והראוני שעלה הנדון בגליון היכלא (ח"ז עמ' רכג) מאמר מאת הרה"ג יצחק מרדכי הכהן רובין שליט"א, ובגיליון בינה הגיגי (סת"ם, עמ' 466), ובשו"ת במראה הבזק (ח"ט סי' יב), וכאן עצר הקולמוס[28].
[1] ובעניינא דיומא, עיין במרדכי (שבת רמז שצו) שכתב, "מגילה אין בה אזכרות, מפני שנשתלחה ליכתב בדתי פרס ומדי" (הו"ד בט"ז סי' שלד סעי"ג). ועוד כתבו, משום דאסתר לא היתה יודעת דמגילתה דין כתבי קודש יהיה, דהא בקשה ושלחה לחכמים 'כתבוני לדורות' כדאיתא בפ"ק דמגילה, וקיי"ל דאסור לכתוב שם קודש באגרת הרשות. וראיתי בשם ס' כרם שלמה טעם נוסף, משום שחששו שהם יכתבוהו לשם אלהותם.
[2] ובספר המצוות לרמב"ם (ל"ת סה) כתב, "והמצוה הס"ה היא: שהזהירנו מנתוץ ומאבד בתי עבודת האל יתעלה, ומאבד ספרי הנבואה, ומלמחוק השמות הנכבדים והדומה לזה… וכן התבאר שם שהמוחק את השֵם לוקה, אמרו ואזהרתיה מהכא 'ואבדתם את שמם לא תעשון כן לי"י'".
[3] ועיין בשיירי קרבן (סוטה פ"ג ה"ג) על הגמ' "תני, מגילתה נגנזת תחת צירו של היכל. למה, בשביל לשחקה". כתב, "וקשה, דגרסינן בבבלי במכות: המוחק את השם לוקה, דכתיב, 'ואבדתם את שמם לא תעשון כן' וגו'. וכן תניא בברייתא בבבלי בשבועות (דף ל"ה), אלו שמות שאינן נמחקין ה' וכו'. א"כ איך ניתנה המגילה עם השמות הכתובים בתוכה תחת הציר לשחקה, הא הנחתה זו כמאבד בידים הוא. וכ"ש המסבב הדלת, הוא המוחק עצמו. וי"ל דהירושלמי לית ליה הך דרשא, ומותר לאבד כתבי הקדש שאין בהן צורך. וניחא לן בהא מ"ש הכ"מ (פ"ד מהל' סוטה הל"ד): ודע דבתוספתא פ"ב דסוטה ובירושלמי פ"ג תני גבי מגילתה נגנזת תחת צרו של היכל, ולא ידעתי למה השמיטו רבינו, ע"כ. ולא ידעתי מאי קשיא ליה, כיון דהרמב"ם פוסק שאסור לאבד שם מהשמות, וכמ"ש רפ"ו מה' יסודי התורה, סובר נמי שאסור להניחה תחת צירו של היכל לשחקה. ואפשר שגרם לו להרב בכ"מ להקשות כן, משום דגרס צדו של היכל. אבל כבר כתבתי בסמוך שאין גירסא זו נכונה. גם לשון 'תחת' מורה שהגירסא שלפנינו עיקר". וע"ע בזה לקמן.
[4] וז"ל, "דע שאין השם מתקדש אא"כ נתכוון הכותב לקדשו, אבל כתבו שלא בכונת קדושה – אינו קדוש. דתניא בפ' המביא תניין (כ' ע"א) ומייתי לה בפ' הניזקין (נ"ד ע"ב), 'הרי שהיה צריך לכתוב את השם, ונתכוון לכתוב יהודה, וטעה ולא הטיל בו דל"ת, מעביר עליו קולמוס ומקדשו, דברי ר' יהודה. וחכ"א, אין השם מן המובחר'. אמרינן נמי בירושלמי פ' לולב הגזול (ה"ו) ובראשון ממגלה (ה"ט), דכולהו ספר תהלים שרי לממחקיה כלהו הללויה דכתיב בהו, מפני שלא נתכון לקדשם. משום דפלוגתא היא בפ' ערבי פסחים (קי"ז ע"א), אי הללויה נחלק לשנים או לא. ור"מ הוא דס"ל דאינו נחלק, ומשום הכי תלים דכתבינהו הוא – לא קדשינהו להללויה דאית ביה, ושרי לממחיקינהו. וכ"כ בספר עמודי גולה, דשם שנכתב שלא מדעת – מותר למוחקו. ומיהו, אם נתכוון לקדש שם שאינו קדוש, כמו 'עד האלהים יבא דבר שניהם', או 'הארצות האל' וכיוצא בהם, מסתברא דלא מהניא כונה דידיה לקדושינהו. דה"ל כמתפיס בעלי מומין למזבח, דלא מקדשי… ולאו דוקא אותן שמות של ע"ז דשרי למחקן, אלא אפי' שמות מלאכי האל מותר למחקן… וכל שכן שמות בני אדם, כגון: צורי שדי, ועמנו אל, ואליה וכיוצא בהם, שאע"פ שהם נקראים בשם הקב"ה – שמות בני אדם הם, ולא נתקדשו… אפי' 'שלמה' דשיר השירים שהם קדש, כתבו המפרשים ז"ל שמותר למוחקו ולא הוי קדש… ובשמות שיש מחלוקת בהם בין החכמים או המפרשים ז"ל אם הם קדש או חול, מסתמא יש לחוש למחקן, שמא הכותב נתכוון לקדשם. אבל אי ידעינן ביה בספרא דכתבינהו, שלא נתכוון לקדשם, משום דס"ל דחול הן, ודאי שרי למוחקן, כהללויה דכתיב בתלים דכתב ר' מאיר".
וכ"כ לעיל (סי' קכז), "דשאני התם שהאזכרות לא נכתבו לשמן, וכיון שלא נכתבו לשמן – לא קדשי כלל. וכיון דלא קדשי – שרי במחיקה" [וכתב בברכי יוסף (יו"ד סי' רעו ס"ק כד), "וצריך להבין מאי דכתב הרב בריש דבריו, דאם כתבו שלא בכונת קדושה אינו קדוש מאי כונתו. אם רצה לומר אינו קדוש לענין ס"ת, אבל מודה הרב דאסור למוחקו. או כונתו, אינו קדוש ומותר למוחקו. הן אמת, דממאי דמייתי עלה ההיא ירושלמי דהללויה, ומ"ש סמ"ק, דבר הלמד מענינו הוא, דגם מ"ש הרב בראשית מאמר 'אינו קדוש', כונתו דשרי למוחקו"].
[5] ובשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סי' קפז) כתב, "אני אומר, כי הדבר ברור כשמש, שמה שאסרו למחות שם מן השמות, לא אמרו אלא כשנכתבו בכונה לשם קדושה ממש, ולא אותיות או תיבות שיש בהם אותיות משם, ולא נכתבו לכונת קדושת השם. דאלת"ה, כל מקום שיהיה כתוב 'אל' – יהיה אסור, שהם אותיות המורים על שם אל, והוא מן השמות שאינם נמחקים. וכן כל שתי אותיות מתיבה שיש בה 'יוד ה"א' סמוכות זו לזו, כמו 'יהודוך' – יהיה אסור למחוק, שהם אותיות 'יה' שאינו נמחק. וזה דבר שאין לו שחר. וכן יש לדקדק מלשון הרמב"ם (פ"ו מהל' יסוה"ת) וז"ל, 'כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקדוש ברוך הוא – לוקה מן התורה'. מדקאמר 'שם' כו', ולא אמר 'אותיות שם', משמע ודאי, דוקא כשנכתב לשם שם קדש. אבל כל שנכתב לכוונת אחרת, אפי' שהם אותיות השם ממש – נמחקים. וכ"נ בפירוש מפרש"י, שכתב בגמרא על ההיא ברייתא דסוף שבועת העדות וז"ל, ת"ר כתב אלף למד מאלהי"ם, הרי זה אינו נמחק. ופרש"י, כתב אלף למד מאלהי"ם, שהתחיל לכתוב אלהי"ם, וכתב אלף למד. ואף על פי שלא גמר את השם, שהרי שתי אותיות הללו שם לעצמו, עכ"ל. ואם איתא שבכל אותיות שנכתבו, והם מורות על שם, אינם נמחקים, למה ליה למימר שהתחיל לכתוב אלהי"ם, לא היה לו לרש"י אלא להניח הברייתא כפשטה, שמי שכתב 'אלף למד' – אינו נמחק בשום צד, כיון ששתי אותיות הללו שם לעצמו. אלא ודאי שאינו תלוי באותיות, אלא כשנכתבו לשם קדושת שם. והר"ן העתיק דברי רש"י אות באות. ולישנא דברייתא נמי הכי דיקא, דקאמרה: כתב א"ל מאלהי"ם, ולא אמר כתב א"ל או יו"ד ה"א. אלא דמשמע דכשכתב האותיות, ולא אתכוין לשם, אין שם קדושה. ויש להביא קצת ראיה גם כן מהגהה הביאה הב"י (סי' רע"ו) בשם רבנו שמחה, וז"ל, הכותב יהודה, שלא נתן בו דלת, יתלה הדלת למעלה. ואם איתא שכל שכתב אותיות השם, אף ע"פ שלא נתכוין לקדושת שם – אסור למחוק, דכשם דמי. איך היה יכול לכתוב דלת למעלה, הרי אותיות אלו לפי דבריך קדושות לשם השם, ועתה אתה רוצה לעשות אותם חול. אלא ודאי כל שנכתב לשם קדש, האותיות מצד עצמן לבד אין להם קדושת שם עד שתאמר שאסור למוחקן. וכ"כ בהג"ה במימון בפרק הנז' בפירוש וז"ל: כתב רא"ם, אם כתב אותיות של שם ולא נתכוין לקדש בכתיבתן, אין בהם קדושה כו'. והביא ראיה, ודי בזה".
ובשערי דעה (יו"ד סי' רעו סע"ט סק"ה) כתב ע"ד הש"ך, "ונראה דמ"ש בתחילת דבריו שנכתב שלא לשם קדושה, היינו שלא היתה כוונתו כלל לכתוב השם, אבל אם היתה כוונתו לכתוב השם אלא שלא קדשו לשם ה', נראה דאסור למוחקו אף לצורף תיקון. דהרי הרמב"ם (בפ"ו מהל' יסודי התורה ה"ז) כתב, 'ואם היה השם כתוב בכלי מתכות וזכוכית והתיך הכלים, הרי זה לוקה'. ומן הסתם לא קדשו השם כשכתבו ע"ג כלים, ואפ"ה פסיק ותני דלוקה, וכיון שיש כאן איסור דאוריתא, א"כ אף לצורך תיקון אסור, כמו בשם שנכתב לשם קדושתו. ואף דפשטיה לשון מוח"ז הש"ך לכאורה לא משמע כן, מ"מ לענ"ד מוכח כמ"ש".
ובפר"ח (על הרמב"ם) כתב, "דע, שקצת חכמים נסתפקו בענין מחיקה את השם, אי לקי מן התורה דוקא בקידש את השם. או דילמא ההיא לספר תורה איתמר, אבל לענין מחיקה – אף שלא נתקדש השם – שֵם מיהא הוי, ולקי עליה אם מחקיה. ולדידן הכי מסתברא לן, ודאי דלקי מן התורה בכל גוונא. דהא מסתמא שם שכתוב בכלים – לא נתקדש, ואעפ"כ כתב הרב דהמתיך הכלי, הרי זה לוקה". והסכים איתו החיד"א בס' כסא רחמים (מס' סופרים פ"ה ה"ו, הי"ג) ובברכ"י (יו"ד סי' רעו ס"ק כד). ובשו"ת מעיל צדקה (סוס"י כב, וסי' כג-כד).
וע"ע בשו"ת רבי עקיבא איגר (מה"ת סי' טו) שכתב, "גם במה דבדפוס לא נתכוונו לקדוש השם, והש"ך כתב (סי' רע"ו) וכן שם קודש שנכתב שלא בקדושה, מותר למחקו לצורך תיקון. מצינו רבים חולקים, בתשו' פמ"א הנ"ל, ובתשובת חות יאיר (סי' ט"ז), ועי' משבצות זהב א"ח (סי' ל"ב) דמפקפק ג"כ על הש"ך". ועיין בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' קמ) מש"כ על דברי החו"י.
וע"ע במנחת חינוך (פר' ראה מצוה תלז אות א) שכתב, "ועיין בס' יש סדר למשנה שמביא בשם הפר"ח דדעתו, דאפי' שם הנכתב שלא לשמה – הוא איסור תורה במחיקה. ודחה דבריו, דכל הפוסקים חולקין. באמת איני יודע טעמם של הפוסקים שפוטרין, מהיכן יצא להם זה. נהי דפסול שם כזה בסת"מ, מ"מ אפשר הלאו הוא בכל ענין, כמו שאיבוד שם ע"ז היא מצוה, דכתיב 'ואבדתם' וכו' ואין חילוק. ה"נ כתבה התורה 'לא תעשון כן' וכו'. וכבר כתבנו לעיל, דעל חק תוכות או מרוקם דפסול בסת"ם, מ"מ דעת הרבה פוסקים דעוברים על הלאו, הכא נמי, דמאי שנא. אף על פי שפסול, מ"מ אפשר יש לאו. ומהר"ם שכתב גבי כתבו מין ישרף, דמעלה על דעתו וכו', זה גרע משלא לשמה, ע' בדבריו. ובס' הנ"ל מביא הרבה פוסקים, ואין הספרים בידי. ואיני יודע טעם בדבר להקל בלאו, בדבר שלא נמצא בפי' בש"ס, וצ"ע".
וכ"כ החזו"א (יו"ד סי' קסד אות ג), "איסור מחיקת השם הוא בכל שם שנכתב לשם אזכרת שם, וא"צ כונה לקדשו… ומיהו דוקא בכתבן לשם השם, אבל נתכוין לכתוב יהודה וכתב ד', כיון דלא נתכוין כלל לכתוב מה שכתב – הוי ככתבו קוף, דמתעסק בעלמא הוא. וכי היכי דאיכא בשמות קדש וחול כמו שם אדנות ושם אלקים דמשתמש גם לחול ותלוי רק בכונה, ה"נ בכל השמות – אם כותב רק לצירוף אותיות ולא לכונת שם, אין כאן דין שם. וה"נ בנכתב שלא בכונה, כגון נתכוין לכתוב יהודה… שאם ידע זה בשעת כתיבתו, והרגיש בענינו – היינו כונה לקדש. אבל אי היה מעתיק מן הספר, וכותב ולא הרגיש כלל בלבו שהוא שֵם – לכו"ע לא מקרי לשמה. ואפשר דמאן דמכשיר סתמא – אפי' כה"ג מכשיר. ומאן דאמר דאין סתמו לשמו – אפי' ידע שהוא שֵם – פוסל, עד שירגיש בלבו בשעת כתיבה שהוא מקודש. א"נ בעינן שיאמר בפיו דוקא. ומ"מ לענין איסור מחיקה נראה, דכל שמכוין לכתוב שם השם יתברך, אף שלא שם לבו לקדושתו – הוא בכלל איסור מחיקה – אף למ"ד דאין סתמא לשמה לענין הכשר ס"ת. ובש"ך (יו"ד סי' רעו סקי"ב) סתם, דנכתב שלא בקדושה – מותר למוחקו לצורך תיקון. וצ"ע… ואם נכתב ע"י גרמת האדם כמו ע"י מוכני המתגלגלת ע"י מים בכח שני, צ"ע אי יש בו משום איסור מחיקה. וכי קמבעיא לן במקום דלא ניתן לכתוב, אבל במקום שניתן לכתוב, כגון כתבי הקדש – לדידן משום 'עת לעשות' – ודאי אסור לאבדן כדין כתבי הקדש… ומיהו אם הן נדפסין ע"י כח אחר המסבב את אופני הדפוס ולא ע"י אדם, אם נימא דהוי כמעשה קוף, אפשר דכל שאין דעת אדם עליהן ללמוד בהן – אין בהן קדושה כלל, ומותר לאבדן ביד".
ובשו"ת בני יהודה עייאש (סוס"י מ) כתב ע"ד הפר"ח, "ותמיהא לי סברת הרב, דמנין לו לחלק בין קדושת הס"ת ובין איסור מחיקה. והרי כיון שהס"ת אין בו קדושה, אם נכתבו האזכרות שלו שלא לשמן, וס"ת פסול מיקרי, א"כ מה קדושה נשאר באזכרות, והרי אינן אלא כשאר תיבות של תורה שהותר למוחקן. והך דידות הכלים, מנליה דמיירי דלא נתקדש, דאדרבא כל שכותב שֵם שלא במקומו, כוונתו להגן או לשמירה, ומסתמא מקדשו כדי שתהא בו כח הפעולה שלו, דאלת"ה מה צורך לכותבו במקום ההוא. ועוד דמצאתי ראיתי הדבר מפורש בתשובות הרשב"ץ… ובודאי דאשתמטתיה להפר"ח תשובה זו, וכ"נ דעת האחרונים ז"ל, דשם של קודש שנכתב שלא לשם קדושה , דאין בו קדושה כלל ומותר למוחקו. ועיין בש"ך (סי' רעו סקי"ב), וכן מוכח דעת הט"ז (שם סק"ב)… וכ"כ הרשד"ם ז"ל…". [ועוד כתב שם לחדש, "דהתם גבי ידות הכלים אע"ג דאינו מקומו של שם, מ"מ הרי נתכוון לכותבו לשם השם וליכא טעות בכוונה. אבל זה שכותב בתורה המקראות כסדרן וכתב שֵם שלא במקומו, הוי טעות הכוונה. דאילו ידע שאינו מקומו – לא היה כותבו ולא היה מקדשו, והוי נמי בכלל הך דמתפיס בעלי מומין למזבח… וגרע טעות מעשה מטעות כתיבה. וכ"ש דמצינן למימר דבטעות מעשה – גם הכוונה חשיבא טעות ואינה כוונה, שהרי לא נתכוון לקדש אלא שם שהיה סבור שהוא מקומו הראוי לו, וכשנתברר לו שהוא טעות – ממילא גם הכוונה אינה כוונה, ודומה להקדש טעות שאינו הקדש].
ובס' בית ישחק כתב על הפר"ח, "וקשה טובא, איך לא זכר שר דברי ההגמ"י כאן שהביא דברי הרא"ם אלו, דמבואר יוצא מדבריו דמותר למחוק, דאין בהם קדושה היפך דברי רבינו. ואיך פשיט מדברי רבינו כאילו הוא דבר מוסכם מכל הפוסקים. ונראה דס"ל להרב, דהרא"ם לא איירי כי אם כשכתב השם בבלי דעת כתיבת שם, אלא ככותב דבר אחר… שוב ראיתי להרב מחנה אפרים… ושוב כתב, ולענ"ד דכל שכתב את ה' שלא היה מתכוין לכתוב את ה' – מותר. אבל בדכתב ויודע שכותב השם, אף דלענין ס"ת לא מהני עד שיקדישנו – למחיקה אסור", עיי"ש.
ובס' ווי העמודים טייב (סי' ט אות ה) כתב, "מדברי רבינו והסמ"ג (סימן ג) משמע דנתכוון לכתוב השם בסתם, אם לא נתכוון לקדשו – פסול ונמחק. וכ"כ התוס' בע"ז… וכן הוכיח ספר התרומה… וז"ל רש"ל בפי' לסמ"ג: 'קשה, דילמא התם דנתכוון לכתוב יהודה – הוא דאינו קדוש, אבל סתם – חמור יותר. וי"ל, מדאמרו שאף בהעברת קולמוס אינו מקודש, א"כ ממילא שמעינן דסתם נמי לא עדיף יותר, דאל"כ למה לא יהא מהני לכותב יהודה אף בהעברת קולמוס…'. גם מ"ש (הפנים מאירות ח"א סי' מה) וז"ל: 'ועוד נראה אפילו לא נכתב לשמו, כגון שנתכוון לכתוב יהודה וכו', אפ"ה נראה דאסור למחקו וכו', ולכך פליגי בהעברת קולמוס ולא קאמרי דימחק וכו", ע"ש. ועיין בספר ברכי יוסף (יו"ד סי' רעו אות כד) דלא זכר הרב פנים מאירות ע"ש. וליתא. דבירושלמי (ס"פ הבונה) ובמסכת סופרים (פ"ה) תני: 'היה צריך לכתוב את ה', ונתכוון וכתב יהודה, ולא נתן בו דל"ת, מוחקו וכותב את השם. ר"י אומר, יחזור עליו את הקולמוס ויקדשנו. א"ל, אין זה מן המובחר', ע"כ. הרי דחכמים ס"ל דימחק, וא"כ נראה דה"ה בסתם, אם לא נתכוון לקדשו – מותר למחקו לדעת התוס' וסה"ת ומהר"י מאורלינ"ש, וכנראה מדברי רבינו והסמ"ג, וכ"כ הרשב"ץ…".
ובשו"ת עין יצחק (ח"א או"ח סי' ה אות יז) כתב, "ומה שכתב המחנה אפרים בסוף ספרו (בחי' לטור יו"ד ה' ס"ת) בשם הפר"ח דכתב, דאף שם שלא נתקדש ג"כ לוקה על מחיקתו. הנה זהו דעת יחידאה, ורוב פוסקים חולקים ע"ז, וכמש"כ לעיל בשם כמה פוסקים. וכן נראה מדברי הש"ך ביו"ד (סי' רע"ו ס"ק י"ב) דכתב שם בשם של קודש שלא נכתב לשם קדושה, מותר למוחקו לצורך תיקון דוקא. אבל בנכתב לשם קדושתו, אפילו לגוז ולגנוז לצורך תיקון אסור, עכ"ל הש"ך. ומוכח דס"ל להש"ך ג"כ דלא כהפר"ח, אלא דהעיקר הוא דכ"ז דלא נתקדשו השמות, אין עליהן איסור למוחקן, וכמש"כ הט"ז שם (בס"ק ב') בפשיטות כהגמ'".
ובס' שרשי הי"ם (פ"ו מהל' יסודי התורה ה"ו) כתב, "ואין ספק אצלי דכוונת הפר"ח לומר, דאף שלא כיון הכותב בשעת כתיבתו לשם האל אלא ככותב אותיות בעלמא, סו"ס שם מיהא הוי, דאותיות הללו הרואה אותם יודע של שם ית' הם, אף שהכותב לא כיון בכתיבתו לכתוב אלא אותיות בעלמא ולא לשם האל, אין מי שקורא אותם אחר כתיבתו אלא שמו יתברך, דקריאה אחרת אינו קורא. אלא דלענין קדושת ס"ת לא מהני, דבעינן כתיבת השם לשמו ית' ולא כתיבת אותיות בעלמא. ועיין להתוס' בפ' התכלת, דלחד תרוצא כותב אותיות השם סתמא ולא כיון לשם האל, היינו שלא לשמן, וס"ת נפסל בהכי. ולאידך תירוצא, כל שלא כיון לתיבה אחרת אלא סתמא, הו"ל ככותב השם לשמו ולא מפסיל ס"ת בהכי. ולפי מה שהרפ"ח מחלק במחיקת השם לכתיבת ס"ת מבואר, דלתרוץ הזה של התוס' דלענין ס"ת אם כתבו לשם כתיבה אחרת, כגון שהיה רוצה לכתוב יאודה וטעה וכתב הוי"ה – אז הוא דנפסל. ולענין מחיקה, אפי' כה"ג לקי משום מוחק את ה'. וא"כ הוה דברי הרפ"ח ז"ל הם היפך ממ"ש התשב"ץ (בח"א סימן קע"ז וסי' קכ"ז), והביא דבריו מרן בית יוסף בבד"ה (יו"ד סימן רע"ו) בשם עמודי גולה, דשֵם שנכתב שלא מדעת כההיא דפ' הניזקין ופ' המביא תניין הרי שהיה צריך לכתוב יאודה וכתב הוי"ה או הללויה, לדברי ר"ע מותר למוחקו. וכן כתב בהגמ"י (בפ"ו מה' יסודי התורה) יע"ש. ולפי דברי הרב פר"ח לענין איסור מחיקת השם, כל שכתב שם הוי"ה, אפי' שלא כתבו לשם הוי"ה, סו"ס שם הוי"ה הוא ואסור למחקו כמדובר… ולדידיה דהרב מחנה אפרים ז"ל, דוקא אם כיוון הכותב לשם השם – אסור, אף שלא כיוון להקדישו. כלומר, שלא כיוון בעת כתיבתו שהוא קדוש בכתיבה זו יותר משאר תיבות. לענין איסור מחיקתו לצורך תיקון שאר תיבות וכיוצא, דלענין ס"ת דכל כה"ג נמי פסול, כמ"ש הרב אחר זה ד"ה בענין. אבל לענין מחיקת השם כל שכיוין לכתוב שמו יתברך – דיי בזה לאסור, ולקי עליה. אבל אם לא כיוין לכתוב השם, אלא לכתוב אותיות בעלמא, אף איסור מחיקת ליכא. ודלא כסתמיות דברי הרב פר"ח, דאפילו כה"ג שם מיהא הוי ולקי. ודברי הפר"ח ז"ל לפי מה שהבין הרב מחנה אפרים, הם שלא כדברי רבינו והסמ"ק והגהות מיימון ז"ל ותשב"ץ ז"ל. דמדברי כולם משמע, דכל שמכוין לאותיות בעלמא ולא לשם האל – אין בו איסור מחיקת ה'. ומדברי כולם מבואר, דאף לענין ס"ת, כל שמכוין לאותיות בעלמא, בהא הוא דמפסל הס"ת. אבל אם כיוין לשם האל יתברך – זהו קדושתו, כמו שדקדק מדברי רבינו…".
ועיין בגר"י קאפח שהביא ס' עבודת המלך שכתב, "ומדברי רבנו לקמן נראה להדיא, דאף בנתכוון לכתוב השם אלא שלא נתכוון לשם קדושה, אין בו אסור מחיקה. דבהל׳ ח' באפיקורוס ישראל שכתב ס״ת – שורפין אותו עם האזכרות, משום שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו, ולא מטעם שכתבו לשם ע״ז, ע״ש, עכ״ל". וכתב עליו הגר"י קאפח, "ונ״ל שאין דיוקו נכון, שאם כדבריו למה כת״ר: 'אלא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים', ולדבריו מלים הללו מיותרות, די לכתוב 'שאינו מאמין בקדושת השם', או 'ולא כתבו לשמו', אלא בא רבנו לומר שמותר לשרפו, מפני שאינו חושב את השם הזה אלא כאחד הפרטים שבעולם אבן או קורה. ואדרבה, משמע שאם לא חשב כן, אלא ידע שהוא כותב שם ה׳ אלהי ישראל, אף שלא קדשו ואינו בר קדוש, אסור לאבדו".
ועיין בשו"ת משיב דבר (ח"ב סי' פ) אף שפתח דבריו וכתב, "הא מיהא פשיט, דמכ"מ אפילו לא קידש בפה, חל על האזכרה קדושה, שיהא המוחק לוקה משום ל"ת", מ"מ בהמשך כתב, "אלא עיקר ההיתר משום, דאע"ג דסתמא לשם קדושה קאי, מכ"מ אם כיון בפירוש שלא לקדש – ודאי אין בהם קדושת אזכרה… אבל נראה, דזה האיסור אינו אלא כשנכתבו ע"מ שיהיו קיימין להשתמש בקדושתן, משא"כ אם מתחלה באו ע"מ לאבדם, שאין בזה איסור כלל".
ועיין בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' ד) שכתב, "מש"כ כ"ת מדברי המנ"ח (סי' תל"ז) שפקפק על היתר הש"ך (יו"ד סי' רע"ו ס"ק י"ב) בדין היתר מחיקת שם שנכתב שלא בקדושה לצורך תיקון עכ"פ. והמנ"ח דעתו, כיון דמחיקת שם ע"ז מצוה בכל ענין שנכתב, הה"ד 'לא תעשון כן לה' אלקיכם' – הוא בכל ענין. הנה אין זה מכריע כלל. חדא, דהמנ"ח עצמו ספוקי מספק"ל בזה, וכתב דרך אפשר, והניח בצ"ע. והמנ"ח מודה דרבים וטובים מראשונים ואחרונים לא ס"ל כן, וטענת המנ"ח אינו מתקבלת עליהם, דהתורה אסרה 'לא תעשון כן לה' אלקיכם', ואם לא נכתב בקדושה – אינו לה' אלקיך, וזה דעת המקילים. ומי גדול לנו כהגאון בית שלמה שהיה כפי המקובל בידינו מעמודי עולם הגדול אחרי דור הח"ס, והוא פוסק להקל כהש"ך (יו"ד ח"ב סי' קס"ב וסי' קע"ה). וכתב תוך דבריו שכן פסק כן בכמה דוכתא. והלום ראיתי בשד"ח (מערכת מ') מביא בתו"ד תשובת הגאון ר' יצחק אלחנן בשו"ת עין יצחק (או"ח סי' ה) שכתב על הפר"ח דס"ל דשם שנכתב שלא בקדושה שאסור למחוק מה"ת ולוקה ע"ז – דעת יחיד הוא, ורוב פוסקים חולקים עליו, אלא דהלכה כהש"ך … וגם גאון ישראל המהר"י אסאד בתשובת חכמת שלמה (סי' י"ב) והעתיקו ג"כ הגאון שד"ח שם (ד"ה וכן מצאתי) פסק כן בפשיטות. וכן הגאון בני יונה (בהל' ס"ת סי' רע"ו ס"ט) נוטה לדעת הש"ך, והוא הפוסק הגדול בענינים אלה כידוע. ואעפ"י שמ"מ מחמיר כשכותב סתמא וחסר קדושת פה, מ"מ בכתב שלא לשם קדושה – ודאי מקיל יע"ש. והכא מתנים בפה מלא בהיפך כוונה – שלא תחול קדושה כלל, ולמה ניזל בתר ספיקו של המנ"ח שנכתב שלא לקביעות הלכה, נגד המפורש בגדולי פוסקים אחרונים. ולא נעלם מאיתי דאיכא מחמירים גדולים בהלכה נגד הש"ך, אבל כבר העיד הגאון ריצ"א הנ"ל, דהם מיעוט נגד המחמירים. והוראת הגאון בית שלמה מכריע הרבה כמקובל בידי מהגאון אמרי יושר ומעוד גאונים".
[6] ועיין בספר הרוקח (סי' רצו) שכתב, "ואחר כך מביאין העוגה שנילושה בדבש, וכתוב עליה 'ה' אלהים נתן לי לשון לימודים'… וקורא הרב כל תיבה, והנער אחריו, ומאכילין לנער העוגה…".
ולעומת זה בספר תשב"ץ קטן (סי' תטז) כתב, "ואומר, שאסור לכתוב על העוגה שנותנים לנערים משום פתיחת הלב משמות של הקדוש ברוך הוא שאינם נמחקים. אבל משמות של מלאכים מותר".
ובשו"ת פרי הארץ (ח"ב חאו"ח סי' ד) ביאר דברי הרוקח בג' אופנים: א. נכתב בכתב פרובינצאל (אך דחה זאת: אכן ירא אנכי להחליט המאמר, דלא מצאתי בשום פוסק גילוי בזה, וחלילה חלילה נפיק מיניה חורבה למחוק שמות הקודש הנכתבין בשאר כתיבה", עיין בזה לקמן). ב. דליכא איסור דמחיקת ה' אלא דוקא בשמות שנכתבו מתחילה לשם קדושת ה', אבל בשלא נכתב לשם קדושה – שרי למוחקו. ולכן התיר הרוקח, מאחר דלא נכתב לקדושת ה'. ג. מיירי שאין כתוב שם הוי"ה ממש בן ד' אותיות, אלא כתוב ה' במקום הוי"ה.
ובשו"ת יביע אומר (ח"ד יו"ד סי' כ אות ו) כתב לתרץ, שמכיון שמעיקרא לא נכתבו השמות שע"ג העוגה לקיום ולשם קדושה, אלא למטרת אכילה לסגולה, מותר להאכילה לתינוק ולא חיישינן משום מחיקת ה'. אלא דא"כ תקשי מההיא דסוכה (נג) מהו למכתב שם אחספא ונשדייה בתהומא, ותיפוק ליה דמעיקרא נכתב לשם מטרת מחיקה ולא לקיום. ויש לדחות, דהתם הסגולה מצריכה שיכתבנו לשם קדושתו, ובכה"ג לא מהני מאי דלא עביד לקיום.
[7] שכתב, "כתב מו"ח ז"ל, מכאן יש להזהיר על אותן מטבעות של זהב וכסף שיש עליהם שם בן ד' אותיות, שטבעו אותו המינים לשם ע"א, שאסורים לתלות על הס"ת, ואף אין להחזיק אותם ברשותם, אלא יתיכם מיד, עכ"ל".
[8] ועיין בשו"ת חות יאיר (סי' טז), ובמ"ב (סי' שלד ס"ק נב).
ועיין למהר"ש קלוגר בשו"ת סת"ם (סוף ס' שנות חיים, סי' ה), שכתב על קטן שכתב השם על כלי, ונתכוון לשם הקודש, וז"ל, "נראה ברור דמותר למוחקו, כיון שהעלה הש"ך דבשם הנכתב שלא לשם קדושה – מותר למוחקו. וכיון שקטן אין לו מחשבה, א"כ אין מחשבתו כלום. והוי כנכתב שלא לשם קדושה, ומותר למוחקו" (א"ה, מהמשך התשובה נראה דעתו, שאם קטן יכתוב לא על כלי אלא סת"ם – יחמיר).
[9] ועיין בש"ך (יו"ד סי' קעט סקי"א) שכתב, "השם בלשון הקדש – הוא שם, אבל בלשון חול – אינו שם כלל. והגע עצמך, דהא מותר למחות שם שנכתב בלשון חול, כגון גאט בלשון אשכנז, או בו"ג בלשון פולי"ן ורוסי"א וכיוצא בזה. ומה שלא הביאו הפוסקים הך דרש"י, כהאי גונא מצינו טובא. הלכך אני אומר, ודאי לכתחלה יש ליזהר בכל מה דאפשר, וכמ"ש גם הרב. אבל היכא דלא אפשר – לא אפשר". ועיין בכנה"ג (הגב"י אות טוב) בשם ס' אות אמת. ובס' נחמד למראה (ח"א מס' פאה דף כה ע"ד). וע"ע בפרי הארץ (ח"ב או"ח סי' ד), ובשרשי הים (שם), ובשו"ת חוות יאיר (סי' קט), ובשו"ת אבן שתיה (סי' ס), ובס' רביד הזהב (פר' ראה), ובס' לב שלם (על הרמב"ם שם ה"ד), ובשו"ת שערי רחמים פראנקו (ח"א יו"ד סי' כה), ובשו"ת עמודי אש איזנשטיין (סי' ו דף מה.), ובשד"ח (מע' מ' כלל יג).
[10] ועיין בשו"ת תשב"ץ (ח"א סי' קכז) שכתב, "וא"כ ימחוק האזכרות הכתובות בזהב, ויכתבם בדיו ע"ג הגרד. ואף על פי שאסור למחוק את השם, דוקא כשנכתב בדיו, אבל בזהב – אינו כתב, שהרי הספר הוא נפסל בכך, כמו שהוא נפסל אם נכתבו שלא לשמן. וכי היכי דהתם לא מיתסר וכדכתיבנא בסמוך, הכי נמי הכא. הא ליתא. דנכתבו שלא לשמן, לית בהו קדושה כלל. אבל אם נכתבו בזהב, כיון שנכתבו לשמן – קדשי. ואף על גב דס"ת נפסל בכך, היינו משום דלענין כתיבת ס"ת גמרי הלכה דבעינן דיו. אבל דלא ליהוי כתב לענין מחיקת השם – ליכא מאן דאמרי. וציץ יוכיח, שהוא טס של זהב, וכתיב ביה כתב בפ' פקודי. דכתיב: 'וכתבו עליו מכתב פיתוחי חותם קדש לה", וטרח תלמודא לאסוקי אי הוי חק תוכות או חק יריכות, כדאיתא בפ' המביא תניין (כ' ע"א), ומשמע דדיניה לכל מילי דכתיבה בדיו, לבד מהכשר ס"ת. וא"כ הא דקתני בכתב האזכרות בזהב 'הרי אלו יגנזו', משום דלית ליה תקונא קתני הכי" (ועיין בשו"ע או"ח סי' לב סע"ג, וביו"ד סי' רעו סע"ה ובש"ך שם סק"ו).
ועיין מש"כ בזה בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק יו"ד סי' עח), ובס' גן המלך (סי' טו). ובשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' כח), ועיין בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"ג סי' רה) שכתב לחלק, "דשֵם שנעשה ע"י חק תוכות אסור למחקו. ואף אם נימא דשם שנעשה ע"י חק תוכות אינו נפסל, וכמ"ש בשו"ת שבו"י (סי' ג) בשם הגאון מו"ה אברהם ברודא ז"ל, היינו באם נעשה מתחלתו ע"י חק תוכות. אבל כאן שבתחלה היה השם כתוב כתקנו, ונפסל, בזה פשיטא דכל שגררו אח"כ, ניהו דנפסל לענין סת"ם, אבל קדושת השם במקומו".
[11] ועיי"ש בסוף התשובה מה שכתב לו הגאון מוה"ר אברהם ברודא מפראג.
ובתורת גיטין (גיטין כ.) כתב, "ונסתפקתי לענין שמות שאינן נמחקין, אם היו האותיות בחק תוכות, אם רשאי למחוק או לא, אם חייב עליו משום מוחק. וכן בכתב שע"ג כיפה ואנדוכתרי, הואיל דאינו כתב, אי יש בו משום קדושה. והנה בט"ז (ביו"ד סי' רע"א סק"ח, ובא"ח בסי' מ"ה סק"ב) כתב, דרקימת פסוקים יש בהן משום קדושה, אף דכתב ע"ג כיפה ואנדוכתרי לא הוי כתב. וכן בתשובת משאת בנימין הביא בשם הרמב"ם, דאין חילוק בין כתיבה לרקימה. י"ל דכוונתו על אריגתו, דהב"י (בסוף סי' קכ"ה) כתב, דבאריג ממש שהוא קבוע בבגד, הוי כתב. אבל כשחיבר אותיות בבגד, לא הוי כתב. וא"כ י"ל, דאם חיבר אותיות של כסף לבגד או לאיזה דבר אחר, דלא הוי כתב, ולית ביה משום קדושה. ומכ"ש כשנעשה האותיות ע"י חקיקות תוכות".
[12] וכבר אמרו בפ"ב דגיטין (כ.) דחק תוכות לא מיקרי כתיבה, דכתיב 'וכתב' ולא 'וחקק', דהיינו חק תוכות. וכיון דליכא כתיבה, אין כאן איסור איבוד כתבי הקודש.
ומש"כ הרמב"ם (שם ה"ו), "אפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית, והתיך הכלי, הרי זה לוקה". כבר ביאר בשרשי הי"ם (שם) דאיירי בחק יריכות ולא חק תוכות. וכ"כ הגר"י קאפח. דלא כדכתב הפר"ח שם וז"ל, "פירוש, לא מיבעי בכתוב, אלא אפי' בחקוק דלא מיקרי כתיבה כדאיתא בפרק ב' דגיטין, לענין מחיקה את השם – מחייב אף בחקיקה. דהא הכא גבי מחיקה, לא כתיב כתיבה למעוטי חקיקה".
[13] בגמ' סוכה (נג.), "בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא, אמר דוד: מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ונשדיה בתהומא ומנח? ליכא דקאמר ליה מידי. אמר דוד: כל דידע למימר ואינו אומר – יחנק בגרונו. נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו – על אחת כמה וכמה. אמר ליה: שרי. כתב שם אחספא, ושדי לתהומא, ונחית תהומא שיתסר אלפי גרמידי. כי חזי דנחית טובא, אמר: כמה דמידלי טפי מירטב עלמא. אמר חמש עשרה מעלות ואסקיה חמיסר אלפי גרמידי, ואוקמיה באלפי גרמידי".
[14] ועיין לערוך השולחן (יו"ד סי' רעו סעי' לו-לז) שכתב, "ודע דבשבת (קכ:) אמרינן דגרמא במחיקת השם מותר, מדכתיב 'לא תעשון כן לד' אלקיכם', עשייה הוא דאסור, הא גרמא שרי. ולכן אם היה שֵם כתוב על בשרו, ונזדמנה לו טבילה של מצוה, יורד וטובל, אף על פי שהשם יתמחק, ע"ש. והרמב"ם הביא זה בפ"ו מיסודי התורה ע"ש. ותמיהני על הטור וש"ע שלא הביאו דין זה בשום מקום, והרי אין מי שחולק על זה. ויראה לי דהדין עמם, דהך דינא לא משכחת לה רק בהדין הנזכר, ודבר זה לא שכיח כלל. אבל בעניין אחר לא משכחת לה, דזהו ודאי לגרום הגרמא, כגון להעמיד מים סמוך לה כדי שתשפוך על השם ותמחקנו, פשיטא שאסור, דזהו גופה עשייה גמורה היא. ולכן גם הש"ס לא צייר דין זה רק בטבילה כמ"ש. ולפ"ז ברירא לי, במקום שיש טעות, וא"א למחוק השם לפי הדינים שנתבארו, אסור גם לעשות גרמא להמחיקה. וכתבתי זה לפי שראיתי לגדול אחד, שהתיר לעשות גרמא למחיקת השם [עי' פ"ת סקי"ט בשם הב"א]. ולדעתי איסור גדול הוא, וחלילה לעשות כן".
[15] ובשו"ת אבן שתיה (סי' ס') כתב, "באמת לא קשה כלל, דהתם לאו משום מחיקה אתינן עלה, אלא משום גרם בזיון, דגורם שעי"כ יתקלקלו ויתבלו בקרקע, ואיסורו הוא מדכתיב: דבר השם וכו', ופשוט הוא".
ובערוך השולחן (שם) כתב, "ומצאתי לגדול אחד, שעמד על השמטת הטור וש"ע דין זה. וכתב, משום דאמרינן במגילה (כו:) 'ס"ת שבלה נותנין אותה בכלי חרס וקוברין אותו אצל ת"ח', ויתבאר בסי' רפ"ב. ומדלא התירו רק בכלי חרס למען יעמוד ימים רבים, ולא התירו בלא זה שהיה נמחק מיד, ש"מ דלית הלכתא כהך דשבת, וגרמא נמי אסור [נודע ביהודה תנינא או"ח סי' י"ז מבנו]. ודברים תמוהים הם. שהרי הרמב"ם פסקם להשני דינים, ומבואר להדיא שאין סותרין זא"ז. ולפי מ"ש, לא קשיא כלל. ולכן בלא כלי חרס, הרי הוא עושה הגרמא, ואסור כמ"ש".
[16] וע"ע בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"א סי' ס), בשו"ת עין יצחק (ח"א או"ח סי' ה אות לז). ושו"ת אחיעזר (שם אות ב).
ובשד"ח (מערכת מ' כלל יא) הביא שכדברי הרב מוהרש"ל שגרם מחיקה מותר רק לדבר מצוה, כן נראה דעת מוהרש"ק בשו"ת חכמת שלמה, וכן נראה דעת הגאון בגדי כהונה, וכן מתבאר מדברי הרדב"ז בתשובה, וגדולה מזאת נראה מדברי ר"י בס' חסידים – שגרמא אסורה מן התורה (אך צ"ל דס"ל איסור בעלמא מדרבנן וקרא אסמכתא), וכן דעת החשק שלמה דמ"מ גרמא אסור מדרבנן, וגם בשו"ת השיב משה העלה לאסור, וכ"ד שו"ת בית יצחק דגרמא שלא לצורך אסורה. ולעומת זה הביא שם שדעת החת"ס, ומוהר"ר אליהו צבי, וס' אבן שתיה, והרב מטה אהרן, וכן דעת הרב שלטי הגבורים, והגהות מיימוניות, והגאון מוהר"א תאומים בשו"ת חסד לאברהם, והגאון בית אפרים – להתיר, עיי"ש.
[17] ועיי"ש שכתב, "בנזדמנה לו טבילה של מצוה, דמכניס בשרו עד השם למים ויומחק, בודאי לזמן קרוב, דהא מוקמינן שם בדיו לחה". ועוד כתב שם שהן לדעת הרשב"א והן לדעת התשב"ץ שאסרו, "לפי הנראה הוא רק מדרבנן, דהא מדאורייתא 'לא תעשון' כתוב, עשיה הוא דאסור – וגרמא שרי בכל גוני… כי אף דברי הזיקא, בכ"ז בעינן ג"כ שיהיה המעשה בגוף הדבר. וגם גרמי – לא הוי רק גרמא".
ועיין בשו"ת פרי הארץ (מזרחי ח"ב סי' ד) שכתב, "ולעד"ן לישב, דע"כ לא שרי' בשמעתתין אלא בדיו יבשה, דאז הוי גרמא ושרי. אבל בדיו לחה פשיטא דאסיר, דזה מוחק כמ"ש. והגם דבשמעתתין אמרו בדיו לחה כדי דלא ליהוי חציצה, לאו למימרא דשרי, דהתם ודאי אסיר, דהוי מוחק ממש. אלא לענין מה שהקשו מחציצה – אמרו דבדיו לחה היא, לדחות בעלמא. משום דידע תלמודא דלא פליגי אלא טעמייהו משום דאסור לעמוד ערום בפני ה', ולעולם דלמסקנא לא שרו רבנן. דמאחר והוי דיו לחה – הוי מוחק, ולכך נסתפקו דוד ואחיתופל. כן היה נלע"ד לכאורה בדרך דוחק, דידעתי דאין זה אמת, דפשטא דשמעתתא מוכח דאפי' בדיו לחה הוי גרמא. ולכן נ"ל דרך אחרת, דע"כ לא אמרי דגרמא שרי, אלא דוקא היכא דמתחלה לא כתבו כדי לירד ולטבול, דודאי דאם כך היה – פשיטא דאסיר ולא מיקרי גרמא אלא מוחק ממש. והכי דייק לישנא דברייתא, דקתני 'היה שֵם כתוב' כו', 'נזדמנה לו' כו', ולא קתני 'כתב שֵם לירד ולטבול', דאלמא דטעמא דשרי היינו משום דתחילת כתיבתו לא היה אלא לשמירת גופו, ושוב נזדמנה לו טבילת מצוה, הילכך שרי משום גרמא. משא"כ בעובדא דדהע"ה דלכתחילה הוי בעי לכתוב ה' ולמשדי אמייא, והחרס יעמוד שמה כל הימים עד היום הזה, זה ודאי דאסיר. דידוע הוא דודאי נמחק, והמים ימחקוהו בודאי הגמור. הילכך הואיל ומתחילה אדעתא דהכי נכתב כדי להשליכו למים – מוחק גמור הוי. ולכן נסתפק דוד, עד שלמדו אחיתופל ק"ו מסוטה, כנלע"ד".
ובשו"ת זית רענן (כרך א, או"ח ה"ב סי' ב אות ד) כתב, "וכן לענין מחיקת השם לא נאסר גרמא אפילו בכח ראשון… וגם לא יתיישב, דגבי מחיקת השם מסתמא נעשה מיד בבואו למים. וגם לסברת תוס' הנ"ל אף אם תמצא לומר דלא נעשה מחיקה מיד, מכל מקום כל שמקרב את עצמו למים – הרי זה כאילו מביאו המים עליו, והוי להו לתלות בדבר שאינו מתכוין ובפסיק רישא. אלא ודאי דדוקא היכא דכתיבי עשיה – הוא דפטרינן לגרמא, אפילו כשמקרב את עצמו כמו במחיקה ובכיבוי… אבל כל היכא דלא כתיבי עשיה, אזי העיקר תלוי בכח ראשון או בכח שני. וכשמקרב את עצמו או לאחרים, אפילו כשסוף המים לבא – הרי זה כמו כח ראשון… כן נראה לכאורה לפום ריהטא. ועדיין צ"ע היטב, ואי"ה לעת הפנאי אשים עיוני עוד בזה, כי עדיין לא נתיישב בהאי דתניא (שבת קכ:) 'היה שם כתוב על בשרו דיורד וטובל', הא למה זה דומה, כנותן לתוך המים ממש. ומצאתי אח"כ בחידושי הרשב"א (שם ד"ה לעולם) שהקשה כן, ועיי"ש שתירץ כן, כיון שאין הדבר בודאי שימחוק, שוב לא נדון רק כגורם דפטרינן ליה היכא דכתיב ביה עשיה, ואינו נידון כמקרב לתוך המים, לדידן דפסקינן כרב יהודה בטלית שאחז בו אור. ורשב"א מהדר שם לתרוציי אפילו לדעת הרי"ף דפוסק דלא כר' יהודה, לכן צריך לדחוק קצת בזה. אבל לדידן דפסקינן כר' יהודה, ושגם מחיצה של שלג רחוק קצת מן האש מותר לעשות, תירוצו מבואר. דכל שאינו בודאי, אף על גב שנותן ידו לתוך מים, נידון רק כמו סמוך למים וסוף המים לבא, דמותר בהנהו דכתיב בהו מעשה דוקא".
ומרן הגרי"י קנייבסקי זצ"ל (אש"ד הנחלים תשנ"ב עמ' קו) כתב, "ולזאת היה נראה דבאמת ע"י טבילה אחת בשעה קלה לא נמחק לגמרי השם, ועכ"פ האותיות ניכרות היטב, ועיין סוטה יט דברישומו ניכר – אין זה מחיקה. ורק שע"י שהאותיות והדיו נשרה ונתערב במים – מעותד הוא להמחק לגמרי אח"כ ע"י שפשוף, שא"א להזהר, וזה שפיר חשיב כגרמא. וממילא בההיא דשדי שֵם אתהומא באופן שישאר שם לעולם בהכרח, שוב הו"ל מחיקה ממש וא"ש".
[18] ויל"ע ממש"כ שם בסי' רסו (ד"ה ואם אולי) להתיר, אף דהוי גרם מחיקה במעשה בידיים. ועיין בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' צה) שכתב, אם נכתב 'אלהיכם' במקום 'אלהים', יוסיף לאות כ' קו והפכה לם', ועי"כ תייתר האות ם', וניתן למחקה. וזה הוי גרמא ע"י כתיבה. ולכאורה פליג על החת"ס, דלדעתו אין זה גרמא אלא מעשה בידים לבטל הנטפל שלאחריה, עיי"ש. וראיתי בשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדו"ת סי' ט) שכתב, "דזהו מחלוקת רבוואתא גאוני בתראי, דעת העבה"ג להתיר, דלא מקרי מחיקה. ובמעיל צדקה (סי' נה) חולק… וכעת נראה לענ"ד דאין מכל אלו סתירה לדעת עבודת הגרשוני, די"ל דכיון דאינו עושה מעשה גוף האות – לא הוי מחיקה גמורה רק לחומרא בעלמא הוי מחיקה, או דהוי כעין ספק אם הוי מחיקה. ומש"ה בההיא דהרשב"ץ והלבוש, דמיירי בשם עצמו, דהמחיקה דאורייתא, מחמירין דמקרי מחיקה. אבל בההיא דעבה"ג דמיירי בנטפלים, דהמחיקה דידהו רק מדרבנן, י"ל דלא מחמירין כולי האי – היכא דאינו עושה מעשה בגוף האות" (ועיין מש"כ בהגהותיו על השו"ע סעי"ב).
ובמנחת חינוך (ראה מצוה תלז אות א) כתב, "ומכל מקום באיסור תורה ירא אני להתיר לתלות אות למעלה מהשם, רק לענין מלקות נראה דאין לוקין ע"ז… ונראה דאם כותב נקודות תחת השם, שעי"כ נשתנה הקריאה, כגון שהיה כתוב שם אל ועשה פתח באל"ף, בודאי איסור תורה הוא, כיון דמתקלקל הקריאה ע"י הניקוד, דכך קורין. ואינו דומה לתלוי שכתבתי למעלה. מ"מ לענין מלקות, נראה דאין לוקין, כיון שאינו עושה מעשה בגוף השם ועדיף מגרמא". אלא שבהמשך כתב, "מ"מ לא ברירא לי". ועיין בשו"ת מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון סי' ה אות קע) שכתב, "נראה ברור, דלכתוב מקצת נטפל ואז לא יהיה לו פירוש כלל, אסור, דהוי כמוחק השם".
ובברכ"י (אות כו) בשם מהר"י חאגיז בענין מחיקה ע"י ניקוד האות כתב, "ואפשר כיון דלא עשה מעשה בגוף האותיות – לאו מילתא היא".
[19] ועיין בפרי מגדים (או"ח מש"ז סי' קנא סק"ג) שכתב, "ובאמת בר"מ כתב הנותץ דרך 'השחתה' דווקא, ועיין רא"ם פרשת ראה (דברים יב, ד) משמע כן. ואמנם קשה, דחד אזהרה הוא (שם) מוחק השם ונותץ אבן, וכי היכי דמוחק אף לתקן אסור כמבואר ביו"ד (סי' רעו) בש"ך (סקי"ב), הוא הדין נותץ כן. והכסף משנה שם פירש השחתה, הא נותץ לתקן שרי. הא נותץ ונשאר כך, אף שאין דרך השחתה י"ל דאסור. כי טעמא רבה איכא בין מוחק השם דאסור אף לתקן, מה שאין כן בנותץ לתקן אם לא יתקן יפול פשיטא דשרי".
ובשו"ת דברי חיים (או"ח חיים ח"ב סי' יג) כתב לתרץ, "למחוק אפילו על מנת לתקן אסור, היינו טעמא, דבמחיקת השם, אפילו אות אחת, ניתק הקדושה ממנו. ואם יכתוב אחר, הוי קדושה אחרת, וזה ודאי אסור לאבד ח"ו השם ולכתוב אחר. אבל לתקן אותו הדבר גופא, מותר, כמו במקדש ומזבח".
ובס' דרך המלך רפפורט (על הרמב"ם שם) כתב, "והנראה לפענ"ד בזה, דהסברא הוא דגבי מחיקת השם, שיש בעצם השם גוף הקדושה, ומש"ה אף שמחקו ונתכוין שיהיה בידו לתקן לכתוב במקומו שם המהודר יותר, מ"מ לגבי זה השם – חשוב שמשחיתו, רק שנכנס שם אחר תמורתו בקדושה, מש"ה אסור".
ומדברי הרא"ם מזרחי (דברים יב, ד) משמע שמוחק גם לא דרך השחתה – לוקה, שכתב, "ואמר הוא, שאי אפשר שיהיה אזהרה לנותץ. דבשלמא למוחק מצינן למימר, שלא כיון למוחק דרך השחתה, אלא מפני שנכתב שלא במקומו או שלא בכבודו, מחק אותו, כדי לכתבו במקומו או בכבודו, שהוא לשם שמים ולא לדרך השחתה. אלא הנותץ אבן מן המזבח או מן ההיכל, שאינו מוזהר בו אלא כשנותץ אותו דרך השחתה בעלמא, כמו שכתב הרמב"ם והסמ"ג ז"ל בהדיא, איך אפשר שיעלה על הדעת שישראל נותצין למזבחותיהם. אלא על כרחך לומר, שלא בא הכתוב להזהיר אלא שלא תעשו כמעשיהם, ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם ליחרב".
[20] ועיין בתשב"ץ (ח"א סי' ב) שכתב, "ולא עוד, אלא אפילו שם הכתוב על גבי דבר שאינו מתקיים – אסור למוחקו. והראיה, מדאמרינן בפרק כל כתבי (קכ:): 'היה שם כתוב על בשרו וכו', אם נזדמנה לו טבילה של מצוה, כורך עליה גמי'. ומפרשינן טעמא התם, כדי שלא יעמוד לפני השם ערום. אבל משום חשש מחיקה – לא, משום דגרמא הוי ושרי. משמע, שאע"פ שהוא עומד להמחק, אסור למוחקו בידים… והא גרמא היא, ולא שריא אלא במקום שהוא עומד להמחק, כגון שהיה כתוב על בשרו וכדכתיבנא לעיל".
[21] והוסיף שם, "והשב יעקב שם כתב, כיון דהגהות מיימוני שם כתב, דאם כתב אותיות של שם ולא נתכוין – אין בהם קדושה, דמשמע דקאי על דברי הרמב"ם שם, דאין בהם קדושה זו דאסור לאבדן, עכ"ל השב יעקב. ויש להעיר עליו, דהא אכתי אסור לאבדן, דלא גרע מכל כתבי קודש דאסור עכ"פ מדרבנן לאבדן. ועיין בשב יעקב (סוף סי' נה) מה שכתב הגאון מוהר"א ברודא זצ"ל. אך העיקר כמו שכתבתי בעז"ה בזה, דאף כתבי קודש שלא נכתבו בקדושה – אין איסור לאבדן ולשורפן, וכמש"כ הרמב"ם להדיא וכנ"ל. וע"כ, היכא דהתנו כן בפירוש שלא יחול עליהם קדושת כתבי קודש, אז מותר לשורפן, אף דנימא גם בכתבי קודש דסתמא לקדושה קיימא. אך היכא דהתנה בפירוש, בוודאי מותר לשורפן, כיון דלא נתנו לקרות בהם כלל… אך לפי שבכתב אשורית יכול להיות שם כתוב שמות מן השבעה שמות שאינן נמחקין, ובזה לא מהני התנאי, דהא בשמות שלא נכתבו לשם קדושה ג"כ יש להחמיר בהו, וכמש"כ הש"ך ביו"ד (סי' רע"ו ס"ק י"ב) וכמש"כ לעיל, לכן אין דעתו מסכמת בזה להקל". (א"ה, אבל לפוסקים דס"ל דגם שמות שאינן נמחקים, כל שכתבן שלא לשם קודש – מותר למחקן, שפיר נימא סברא זו).
ומש"כ שם (אות כז), "אבל לענין איסור מחיקת השם במגילת סוטה, ודאי דאסור מה"ת, אף דניתנה למחיקה, ואין סברא כלל לחלק בזה", היינו כשנכתבה לשמה ובקדושה. וזה מש"כ בסמוך (אות כח-כט), "י"ל הכא במה דאמרו דמגילה נגנזת תחת צירי לשחקה – באמרה איני שותה, ולא חשו לאיסור מחיקת השם. דזהו משום דדיינינן בזה לאומדנא, דבעת דנכתב השם בקדושתו – לא אקדשיה הכהן רק על אופן שתשתה הסוטה. אבל אם לא תשתה ותאמר איני שותה, אז ע"ז האופן אינו מקדש השם. ואמרינן אדעתא דהכי לא קידשו, דהא זה הוי דבר המצוי ביותר, מן הך דעגלה ערופה דיהי' נמצא ההורג. וכיון דבכה"ג הוי כמו דלא נתקדש השם, לכן התירו לגנוז את השם ולהניח תחת צירי של היכל… ואבאר אופן אחר ליישב קושיות הקרבן העדה הנ"ל, והוא דיש לומר בפשיטות דהכהן דכתב למגילת סוטה, היה כותב השם לקדשו על תנאי, באם שתשתה. אכן אם תאמר איני שותה, אז ע"ז האופן אינו מקדש את השם. ואז כשאומרת איני שותה, לא היה מעולם לקדושת השם. והוי כמו כל השמות שלא נכתבו בקדושה, דס"ל לרוב הפוסקים דאין בכה"ג איסור למחוק להשם… והיה עושה כן הכהן, כדי שלא יבוא השם לידי גניזה – אם תאמר איני שותה. ע"כ היו מקדש הכהן להשם על תנאי הנ"ל. ומצינו בכמה דוכתי כעין זה דהיו מהדרים לעשות תנאי… וכן מצינו להפוסקים דהיו מהדרים אחר עצה לתקן בס"ת שלא יצטרכו לגנוז להשם. וכמו כן י"ל דהכהנים היו מתנין תנאי זה בעת שקידשו השם של מגילת סוטה, ע"כ לא היו חוששין למחיקת השם, והיו מניחין אותו בצירי היכל… ועכשיו שאומרת איני שותה, א"כ איגלאי על למפרע דלא נכתב בקדושת השם, ע"כ מותר למוחקו, וכמו שכתבו רוב הפוסקים והש"ך בסי' רע"ו ס"ק י"ב. ואף שכתב שם דרק לצורך מותר למוחקו, וכדין כל שם שלא נכתב בקדושה דמותר למוחקו, עכ"ז י"ל התם בסוטה כיון דאין בזה איסור דאורייתא, ע"כ התירו שם להניחו תחת צירי היכל. וגם י"ל בזה, דכיון דאין שם רק איסור דרבנן, ע"כ התירו שם זה, משום הסברא דלמחיקה נכתבה".
[22] ועיין בס' דעת קדשים (סי' רעו סק"ז) שכתב, "וצל"ע כעת בגרם מחיקה, שאולי על בשרו הו"ל כתב שאינו מתקיים, ואיסור מחיקה בזה אפי' בידיים דרבנן. ופסיק רישיה בדרבנן קיל, שהרי אינו מתכוין בהטבילה למחוק…".
ובלחם הפנים כץ (קו"א אות יח) כתב, "ומה"ט נ"ל היתר לאנשים שעושין שאילת חלום בשם, והשם הידוע לנו נכתוב תוך היד. והיה לבי נוקפי הלא נמחק אח"כ מאליו ע"י נטילת ידים, ומתשובה זו (של החו"י סי' טז) נלמד לנו היתר גמור, כי נכתוב לכתחילה בתוך היד הוי ככתיבה בפירוש לשם חול". ובס' בית לחם יהודה – עטרת צבי (סי' רעו סק"י) כתב ע"ד, "ולא נראה לי זה ההיתר, דהא צריך לכתוב השם על ידו בכוונה לכוין השם – שיודיעו לו בחלום. ומלבד זה אסור לעשות כן להשתמש בשמות הקדושים. אבל משום שצריך נטילת ידים, כתב בשיירי כנה"ג (סי' רעז הגה"ט אות ד) דשרי ליטול ידיו כדרכו, כיון שאין כוונתו למחוק".
[23] ועיין באג"מ (או"ח ח"ד סי' לט) בענין איבוד כתבי קודש שכתב, "ותורה שבע"פ לא הותר לכתוב כלל, ודוקא מצד הלמוד שהתירו לכתוב איכא ממילא מצוה גם בכתיבתן, דהרי זה עושה שיוכל לקיים מצות הלמוד. וא"כ ודאי גם הקדושה שנעשה על ספרים אלו, הוא נמי מצד שנעשו ללמוד בהם דוקא, וממילא כשלא שייך שוב ללמוד בהם, הרי יש לנו לומר דאזלא קדושתיה".
[24] עיי"ש שהוסיף טעם להיתר, וז"ל, "ומעתה ה"נ שהשרטוטים שנעשים ע"י המחט… דפטור אלא דמ"מ יד הדוחה נטויה… וממילא י"ל כי רק הכח הראשון נעשה ע"י פעולתו…".
[25] עיין בשו"ת ישא יוסף (ח"ג סי' פב) שכתב, "והנה כבר הבאנו בישא יוסף (ח"א סי' עח) את דעת מרן זצוק"ל (הגריש"א), שכתיבה ע"ג מסך מחשב חשיבא כתיבה, ומפני זה אסר לילך לכותל המערבי בשב"ק… והוספנו דמשום הוראה זו של רבינו, יש להיזהר ולהזהיר את המשתמשים במחשב ללימוד תורה שלא למחוק את שמות הקודש המופיעים על מסך המחשב, שכן יש בכך חשש איסור דאורייתא של מחיקת השם… ובינותי במחברי זמנינו ומצאתי להגאון ר' שאול ברייש שליט"א בשו"ת שאילת שאול (ח"א סי' נט) דנתעורר על כך, ולדעתו יש בזה משום מחיקת השם. והן הן הדברים שאמר רבינו לענין המצלמות בשב"ק, שכתיבה ע"ג מסך של מחשב חשיבא כתיבה. וא"כ כל עוד שמופיע ע"ג המסך אחד מן השמות שאינם נמחקים, אסור למוחקו, ואסור אף לכבות המחשב. והנה בשאילת שאול (שם) נדפסו שתי תשובות ממורנו פאה"ד הגרש"ה וואזנר שליט"א בענין זה, ועיקרם, דאף שגם הוא סבור שלכתחילה צריך למצוא תיקון לדבר, הרי הוא מליץ טוב בעד המקילים מחמת כמה וכמה טעמים. אבל נראה שאחד מהיסודות החשובים להקל, הוא מה שהביא (בסוף סי' סד) שקיים ספק עצום אם כתב זה שעל המסך הוא בגדר כתב דאורייתא. אולם כאמור, לדעת רבינו, אכן חשוב כתב זה ככתב, וא"כ שבעתיים יקשה להקל בזה… ולא אכלה מלומר, דאף מה שתולים להתיר הדבר בשם בעל האגרות משה, איני יודע אם זה מדויק, דהרי באגרות משה בכו"כ מקומות (יו"ד ח"א סי' קעג, יו"ד ח"ב סי' קמב, או"ח ח"ג סי' לא) חשש אפי' למחוק סרטי הקלטה של מכשירי טייפ שמוקלטים עליהם דברי תורה ושמות הקודש. ואעתיק לשונו בזה (יו"ד ח"א שם): 'ובדבר למחוק ולכתוב דבר אחר, אף שלא ידוע לי איסור ברור, כי אין שם אותיות, ומה שיגרום שלא ישמעו משם, ודאי אינו כלום, כי אין בזה שום מעלה שישמעו הפסוקים משם. ואף מה שכתוב ב'רעקארד שעל הוויקט ראלע' (תקליטים), אף שיש שם איזה בעין – נמי אינם אותיות, ואין שום חשיבות שיהיו שם, מ"מ למעשה אולי אין למחוק, שנראה כמחיקת השם' (עכ"ל). וא"כ קשה לומר שהתיר מחיקה של כתב שע"ג מסך, דלכאורה חמור טפי (ואף שדבריו היו בתקליטים, הרי המעיין יראה שלדעתו ה"ה בסרטי הקלטה. ולכאורה מסך גם אם אינו ממש כתב, נראה יותר כתב מאשר "רעקארד של הוויקט")… ביום ח' בכסלו תשע"ג הבאתי את הדברים קדם מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א, ושמעתי ממנו, כי יש לעורר את העוסקים בזה לתקן הדבר, באופן שלא יכשלו המשתמשים באיסור דמחיקת השם".
[26] עיי"ש שסיכם השיטות: "דעת מרן הגרש"ז אויערבך שאיננו חשוב כתב, הובאה בספר נשמת אברהם (או"ח סי' ש"מ ד', ושם עמ' תשעד). וכן בספר קרני אורה שבסו"ס מאורי אש השלם (עמוד תתקמה ו) הוראתו להיתר בענין מחיקת השם. בדעת מרן הגרי"ש, עי' בספר שיעורים בשבת מלאכת כותב, ובארחו"ש (ח"א פט"ו הערה נה) דבאופנים מסוימים חשיב אינו מתקיים. ובמ"ש לפי"ז הגר"י אפרתי בישורון (כרך כט עמ' תקע"ד) דמשמע דס"ל שהגדרת הכתב ע"ג המחשב הינו ככתב מדאורייתא, ושישנו איסור גמור למחוק ש"ש שנכתב ע"ג המחשב. וצ"ע במה שהביא משמו בסו"ס גנזי הקדש, וכן בשו"ת אבני ישפה (ח"ד סי' קה), בענין מחיקת השם צד לקולא מעיקר הדין, ומ"מ שיש להתרחק מזה. וכן בס' קדושת השבת (ח"ב עמ' תט ואילך) שהחמיר בענין מחיקה השם, אך כתב משמו שאינו מדאורייתא. וע"ע בשבט הלוי (ח"ז סי' ד) שמעיה"ד אין לכתב על המחשב שם כתב לענין מחיקת השם. ולענין כתיבה בשבת (בח"ו סי' לז) חשש לדאורייתא. וע"ע בקובץ ענינים שבסו"ס חוט שני רבית (עמ' קע-קעא) שמצדד בסברא להיתר בענין מחיקה, שכתב שזקוק לקיום חיצוני תדיר, והוא רק מונע את המקיים החיצוני, שאי"ז מוגדר כמוחק אלא רק כמונע הקיום. ובמ"ש משמו בס' קדש לד' (סי' טז במרא"ק הערה נג) דלמעשה חשש לזלזול. ובתשובות והנהגות (כרך ג' סי' שכו) כמה וכמה סברות להיתר בענין מחיקת השם, ובח"ב (סי' צט) שכבר נהגו בכ"ז להתיר".
[27] ואצטט נקודות מדבריו:
"השתא דאתינן להכי, יש מקום גדול לדון בעיקר איסור מחיקת שם שמים מן הכתב המופיע על גבי צג המחשב. דיש מקום לדון שכדי לעבור על איסור מחיקה – בעינן שתהיה בעולם מציאות שנתפסה בה קדושת השם, ואיבודה של מציאות זו – הרי היא בכלל הלאו. וכאשר אנו דנים על הכתב שמופיע ע"ג הצג, נראה שיש מקום גדול לעיין בדבר, האם ניתן לראות באות הזו מציאות ממשית שנוכל לדון בה גדרי תפיסת קדושה. ויתכן להבחין בזה בין סוגי הצגים השונים שהזכרנום לעיל… הרי שבצגים החדשים, הן האות השחורה והן המראה הלבן שניהם מציאות ממשית של חלקיקי דיו הצבועים בצבעים הללו, וממילא יש מקום גדול לראותם כמציאות גמורה אשר יתכן ותופסת בה מציאות של קדושה, וממילא עלול להיות בה איסור מחיקה מחמת איבוד מציאות זו".
"וכתב שם הגאון רבי זלמן מנחם קורן שליט"א, דלפי"ז יש לדון שבצגי המחשב החדשים אשר בהם הכתב עומד מאליו, וכל הצורך בזרם החשמל איננו אלא על מנת לשנות את מיקומו של הדיו שבהם, יתכן שיהיה איסור דאורייתא של מחיקת השם".
"והנה כתב המחשב מעיקרו הינו סוג של כתב שלא מיועד לקיום ואדרבה אם יתקיים הכתב באופן שלא יוכל למחקו ייחשב הדבר אצל האדם לחסרון גדול ועיקר גדול אצל האדם בכתיבה זו היא יכולת המחיקה שלו שהלא אם לא יוכל למחקו לא תהיה לו כמעט שום תועלת בכתיבת השם הזה… ונמצא שכל מה שנכנס בעסק הזה של כתיבת השם – היה מתוך כונה להסירו משם".
"שוב העירוני שבספרים אלקטרוניים רבים כן קיימת תוכנת 'שומר מסך'. כנראה שאופן פעולתו הוא שלאחר משך זמן של העדר שימוש במכשיר, חוזרים הגרגירים הלבנים ושוקעים פנימה אל תחתית השמן השחור. בשל עובדת קיומו של שומר מסך, פרסם הגרד"ש זולדן דומ"צ וראש הכוללים דקהילת ויזניץ בחיפה היתר שימוש במכשירים הללו, בצירוף סברת שֵם שנכתב שלא בקדושה".
"ויש לענ"ד מקום לעיון בדבר הזה גם בצגי הדיו האלקטרוני, שכן ניתן בהחלט לראות את כל 'שערת סיליקון' המורכבת מדיו שחור ולבן כיחידה בפני עצמה, אשר רק בהצטרפות חברותיה נוצרת לעין הקורא משמעות של כתב, דומיא ממש דחודי הדפין. ומ"מ יש גם מקום לטענה, שאין לנו אלא מה שעינינו רואות, ולעינינו אין כאן צירוף של יחידות רבות, כי אם כתב אחד שלם. ויש מקום לדון, שלעולם אין הכתב שע"ג המחשב נתפס אצלנו ככתיבה מסודרת ורציפה ע"ג רקע אחד שמחבר את האותיות זל"ז, אלא כאותיות פורחות באויר המציגות לעינינו כעין כתב ותו לא".
"אמנם בחק תוכות החסרון איננו בעצם פעולת הכתיבה, אלא ביחס שבין פעולת הכתיבה לתוצאה של הדבר הנכתב. וכדביאר הבני יונה (בסי' רעא בסקכ"ג) בענין דפוס, דהטעם דלא מהני לסת"ם, כיון שבעינן ציור האותיות בפועל. וכך י"ל גם בביאור הפסול דחק תוכות כעין תולמ"ה, שהאות כאילו נעשית ממילא, ואין יחס בינה ובין פעולתו של הכותב… ולפי זה מבואר היטב מדוע נסתפק התורת גיטין על שם שנכתב בחק תוכות, שלא יהיה בכלל האיסור דמחיקת השם. שכן כאמור, כתב כזה שלא נעשתה בו פעולת כתיבה, מהוה הדבר חסרון בעצם מהות הכתב, ולא רק בפעולת יצירתו".
"ועוד יש מקום לדון על אופנים מסוימים, שייתכן שהצגת השם לא נחשבת כעשיה ישירה בכח ראשון של הכותב, וכגון תוצאה שהוצגה בעקבות פעולת חיפוש שנעשתה במאגר תורני, שיש לדון אי חשיב ככח ראשון או ככח שני ואף רחוק מכך. ובאמת כל פעולת כתיבה במחשב, יש מקום גדול לדון אי חשיבה כפעולה בכח ראשון, ואין כאן מקומו".
"בענין אופי הכתיבה בספר האלקטרוני אי חשיבא כחק תוכות או כחק ירכות, הרי שאם תיאורו הוא שהזרם החשמלי פוגע בחומר הלבן שבתוך הכדוריות, וגורם לו לשנות את מיקומו, והמקום שהוא נדחה ממנו נשאר על טבעו הראשון שהוא שמן שחור. א"כ יש לדון, שכאשר כותב את השם בצבע שחור, בעצם לא עשה כל פעולה בצבע השחור, אלא רק דחה ממנו את החומר הלבן שהיה בתוכו, וממילא נשאר הוא על עצם תכונתו שהוא צבוע בשחור".
[28] להשלמת העיון ולזכרון אציין כאן 'פתחי תשובה' – מקצת מראי מקומות דאתו אגב הלימוד, בנושאים המסתעפים מעניין זה:
כינויים: הרי הם כשאר כתבי הקודש. שבועות (לה.), רמב"ם (פ"ו מהל' יסודי התורה ה"ה), חינוך (מצוה תלז). ועיין בשו"ת הרשב"ש (סי' רסז).
פסוקים ללא שם ה': תשב"ץ (ח"א סי' ב), מהרי"ל (סי' קצב).
מתכוין לתקן – מותר: תשב"ץ (ח"א סי' ב), בשם בעל הלכות גדולות, וכן מצא במסכת סופרים (פ"ה ה"ז). ועיין שלטי הגבורים (שבועות טז.), ובשו"ע (סי' רעו סעי"א), ובשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' תמו), וברמ"ע מפאנו (סי' לו), ובס' שערי דעה (יו"ד סי' רעו אות ז-ט), ובשו"ת זרע אמת (ח"ב יו"ד סי' קכ).
ניתן לקריאה ע"י זכוכית מגדלת: שו"ת אבן יקרה (ח"ב סי' לג).
כתב ה': תשב"ץ (ח"א סי' ב ד"ה ואחר שנתפרש הרביעי, וסי' תיז), מהר"ד פארדו ספרי דבי רב (פר' ראה), חיד"א בס' ברית עולם קונ' שומר הברית (דף קמח ע"א), ובספרו כסא רחמים (מס' סופרים (פ"ה הי"ג). מהרש"א ח"א (סכה נג.), שו"ת פרי הארץ (או"ח סי' ד), שו"ת אפרקסתא דעניא (ח"א סי' ס ד"ה ובהיותי), שו"ת מהר"ץ חיות (סי' יא אות ג), רוח חיים פלאג'י (יו"ד סי' רעו סק"א), ובס' דובב מישרים (על הרמב"ם שם), ובשו"ת מילי דאבות (ח"ה יו"ד ס"ס יא).
כתב ײ: ספר חסידים (סי' תתקלה), תשו' ראב"י (סי' י), תה"ד (פו"כ סי' קעא), מהר"ם מינץ (סי' לד אות ג), שו"ת הרדב"ז (ח"א סי' רו), רמ"א (יו"ד סי' רעו סע"י), שו"ת יהודה יעלה אסאד (יו"ד סי' דש), מהרש"ם (ח"א סי' קנט), שו"ת פרי הארץ (ח"ב יו"ד סי' טז), טהרת המים בשיורי טהרה (מע' ק אות טז). שדי חמד (מע' מ כלל יב אות ט).
כתב ﭏ (אותיות א-ל יחד): ס' לב שלם (שם), שו"ת שתי הלחם (סי' כט), ס' רוח חיים פלאג'י (ח"א יו"ד סי' רעו סק"א), ס' לב שלם (על הרמב"ם שם ה"ד), מתת ידו (מה"ת או"ח סי' א).
כתב ב"ה: שו"ת צפנת פענח (סי' קצו, סו"ס שג), שו"ת מלמד להועיל (או"ח סי' קיג אות כ), ס' רוח חיים (שם).
כתב הקב"ה: כנה"ג (הגב"י אות טוב) בשם ס' אות אמת.
כתיבת והגיית אביי הוה: שו"ת צפיחת בדבש פונטרימולי (סי' ח). וע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"ח או"ח סי יא אות ז).
מחיקת מקצת מהאות: שו"ת נודע ביהודה (מה"ת יו"ד סי' קסט).
מחיקת שם מ"ב/ע"ב: שו"ת פרי הארץ (ח"ב יו"ד סי' טז), בן יהוידע (סוכה נג. ד"ה מי איכא).
מחיקת שם כוז"ו: שו"ת מהרש"ג (ח"א סי' ג).
לטוח סיד על שם הנכתב בכותל: שו"ת מעיל צדקה (סי' כג-כד), שו"ת יהודה יעלה (שם),
מחיקה ע"י גוי: שו"ת יהודה יעלה (שם), שו"ת חות יאיר (סי' טז), שו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' לט).
מחיקה ע"י קטן: בית אפרים (סי' סא ס"ב), דברי חיים (ח"ב סי' קכ), שו"ת סת"ם (סוף ס' שנות חיים, סי' ה), שו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' קב אות יג).
פרימת כריכות הציצית: שו"ת בית יהודה (חאו"ח סי' כה), שו"ת לב חיים פלאג'י (ח"א סי' צד).
תוכן עניינים שאלה אני בלנית, והמקוה בשבת רחוק, אם אני לא אלך – המקוה יישאר סגור.האם מותר לי לנסוע באופניים בשבת לצורך זה (ללא אופניים, אין
תוכן עניינים תוכן עניינים נורת לד[1] שאלה: ללכת במעבר שיש שם נורות לד עם חיישן תנועה – המתחזקים בעת מעבר. האם מותר ללכת בשבת