שאלה:

הלוויתי סכום של כסף לחבר, לא עשינו שטר, אבל העברתי לו את הכסף בbit  ושם רשמתי מטרת ההעברה הלוואה. גם לא רשמנו מועד להחזרת ההלוואה.  האם ואיך אני יכול לדרוש את הכסף?

תשובה:

הנה למרות שאסור להלוות לחבירו בלא עדים כמבואר במסכת בבא מציעא (עה:) ובשולחן ערוך (חושן משפט סימן ע סעיף א), רשאי להלוות לו בשטר, ואף אם הוא בכתב ידו כמו שכתבו הש"ך (ס"ק ב) בשו"ת שי למורא (הלכות הלוואות דף קח) בספר אהבת חסד (פרק א אות ח) החזון איש והקהילות יעקב הובאו בארחות רבינו (חלק ג עמ' צד), שו"ת אבן ישראל (חלק ט סימן קסט), ולמרות שבשו"ת מהרשד"ם (חושן משפט סימן כג) סובר שצריך שטר דווקא ולא בכתב ידו, היות ופשט מנהג העולם להקל בזה די לנו להחמיר בעשיית שטר אף בכתב ידו ועיין עוד בשו"ת פרי יצחק (חלק א סימן מח).

והנה לעניין צורת גביית חוב מבוארת במסכת כתובות (קד.) ובירושלמי שם (פרק יב הלכה ה דף סז:) ובשולחן ערוך (חושן משפט סימן צח סעיף א): כשהמלווה מוציא שטר חוב מקויים שאינו מזוייף כמו שיתבאר אומרים ללוה שלם אפילו שהה כמה שנים ולא תבעו אין אומרים מחל לו כיון ששהה כל כך שנים ולא תבעו. וכתב השולחן ערוך על פי שו"ת מהרי"ק (שורש ג) שאפילו שמענו שנתייאש מהחוב לגמרי ואמר "וי לחסרון כיס" אינו יאוש.

וכתבו הב"ח והכנסת הגדולה שם  שאפילו טוען הלוה שמחלו, אלא אם כן יביא ראיה שמחל לו בפירוש. ועיין עוד בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רמא סעיף ב) בשו"ת מהרי"ט (חושן משפט סימן מה) קצות החושן (סימן יב ס"ק א) ועוד.

ובנידון שלנו שאין נוסח הלוואה ועדים וכדומה, נידון שטר זה "כשטר ראייה" שדינו מפורש  במסכת בבא בתרא (קעה: ועיין גם קסז. קעב.) ובשולחן ערוך  (חושן משפט סימן סט סעיף א): שאם הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו "גובה מנכסים בני חורין" בין שכתב אני פלוני הבא על החתום מודה שאני חייב לפלוני מנה וחתם למטה, בין שכתוב בכתב יד אחר והוא חתום למטה.  ומבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן מג סעיף ו) ששטר שבכתב ידו אינו צריך לכתוב בו זמן זה. וכן הוא בשו"ת הרשב"ץ (חלק ב סימן רב)

כמו כן מבואר במסכת כתובות (כא.) ובבא בתרא (קסז.) ובשולחן ערוך הנ"ל, שדין זה אמור אף אם לא חתם למטה אלא כתב "אני פלוני בן פלוני חייב לך מנה", רק שבזה יש חילוק, שכשחתם למטה אפילו כל העליון נכתב בכתב ידי אחר גובה, אבל כשחתם שמו למעלה צריך שיהא הכל בכתב ידו שמא חתם שמו בראש המגילה ומצאו אחר וכתב תחתיו. ועיין עוד בשולחן ערוך (סימן סח סעיף א).

ובנידון שלנו החסרון בשטר חוב כזה הוא שהוא רק ראייה, ואי אפשר לגבות ממנו מנכסים המשועבדים כמבואר ברמב"ם (פרק יא מהלכות מלווה ולווה הלכה ד) ובשולחן ערוך (חושן משפט סימן לט סעיף א וסימן קיא סעיף א).

האם שטר שאינו בכתב יד כי אם בכתב טלפון או מחשב וכדומה כשר

הנה מקור דין זה במסכת גיטין (כא:):

תנן אין כותבין לא על הנייר המחוק ולא על הדיפתרא מפני שהוא יכול להזדייף. וחכמים מכשירין. ושואלת הגמרא (כב.) מאן חכמים ? אמר רבי אלעזר רבי אליעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי.

אך נחלקו רבי אלעזר ורבי יוחנן בדעת רבי אליעזר מה הוא הכשיר:

לדעת רבי אלעזר לא הכשיר רבי אליעזר אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא שמא היה בו תנאי והאישה זייפה אותו והעדים שכחו אותו. ולדעת רבי יוחנן אפילו מכאן ועד עשרה ימים כשר שאם היה בו תנאי העדים יזכרו אותו ממילא אין חשש שתזייף את הגט האישה. ובמחלוקת זו כתב הרא"ש (סימן כד) שהלכה כרבי יוחנן הואיל והיה רבו של רבי אלעזר.

מחלוקת נוספת יש בניהם בדעת רבי אליעזר האם הוא הכשיר דוקא בגיטין או גם ביתר שטרות:

שלדעת רבי אלעזר רבי אליעזר הכשיר רק בגיטין אבל בשטרות לא ואפילו לאלתר שהרי כתוב בפסוק (ירמיה לב,יד) “ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים" וממילא לא מכשירים אפילו לאלתר בדבר הראוי להזדייף. וכמותו פסקו הרא"ש (סימן כד) שלמרות שבמחלוקת הראשונה הלכה כרבי יוחנן בזה אין הלכה כרבי יוחנן שמוכח מהגמרא במסכת גיטין (יא. כב.) ששטרות צריכים להכתב בכתב שאינו יכול להזדייף וכן פסקו הרי"ף (יא.) והרמב"ם (פרק כז מהלכות מלוה ולוה הלכה א)

אך לדעת רבי יוחנן רבי אליעזר הכשיר אף ביתר שטרות ומה שכתוב למען יעמדו ימים רבים עצה טובה קמ"ל אך לא לעיכובא ממילא אם זה לאלתר יהיה מותר. וכן פסק רבינו חננאל והש”ך (ס”ק א) מוכיח שכן דעת הרא”ש רבינו ירוחם והרשב”א.

ולעניין הלכה פסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן מב סעיף א) כדעת הרי"ף הרמב"ם והרא"ש שהלכה כרבי אלעזר בדעת רבי אליעזר הלכך אין כותבין שטר חוב על דבר שיכול להזדייף ואם כתבו עליו פסול אפילו לגבות בו לאלתר (וביאר הסמ”ע ס”ק א הואיל וצריך להיות ראוי לעמוד לימים רבים לכן אף לאלתר פסול).

והש"ך (ס"ק א) הסתפק שראוי לפסוק כרבינו חננאל שאם זה לאלתר מותר שהרי יש הרבה ראשונים כמוהו וגאון היה ופשט הסוגיא מוכח כמוהו ועיין בשו”ת משכנות יעקב (חושן משפט סימן יט) מה שכתב על דברי הש”ך.

האם גם כשמדובר בשטר אקנייתא הוא פסול להכתב על דבר הראוי להזדייף או שיש לחלק

וכתב הר"ן במסכת גיטין (יא. בדפי הרי"ף ד"ה וה"מ) שכל מה שאמרנו לעיל שהוא פסול אף בנכתב לאלתר הוא דוקא בשטרי ראייה אך בשטרי אקנייתא (פירוש שהוקנה השדה בשטר זה כגון שדי מכורה או נתונה לך וכותב שטר אחר כראיה כמבואר בשולחן ערוך לקמן סימן קצא סעיף א באר הגולה אות א סמ”ע ס”ק ב) יכול לכותבן על דבר הראוי להזדייף.

וכמותו פסק הרמ"א כאן להלכה שדוקא בשטר ראייה אבל בשטר אקנייתא כשר להכתב על דבר הראוי להזדייף ועיין בזה אריכות בסמ"ע (סימן קצא ס"ק א) ובש"ך (כאן ס"ק ב) ובב"ח בקצות ובהגהות רעק"א. ובברכת שמואל (סימן יד טו).

גדר שטר הנעשה על ידי העברה בביט

לפי זה יובן שאם השטר בביט יכול להזדייף בקלות על ידי תוכנות וכדומה הרי הוא פסול ואין לו תוקף כלל, אולם אם הוא מאובטח ברמה גבוה ואי אפשר לפרוץ אליו ועוד שהיות ועל פי חוק המדינה זה נחשב בתור שטר באופנים מסוימים, נחשב שטר בכתב ידו כמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן מה סעיף ה) וז"ל: מקום שנהגו שהסופר חותם על פי העד שכותב פלוני בר פלוני חתם במסירת קולמוס או שכתוב בו פלוני בר פלוני ציווה לחתום אם קבלו בני העיר עליהם לעשות עדותו כעדות העד כשר ואם לא קבלו עליהם אינו כלום ובנידון דידן כיון שהחוק נותן לשטר זה תוקף הרי זה כקבלו עליהם בני העיר ע"כ. וכן כתב התומים (סימן סט ס"ק ה) שבשטרות שנהגו בתי דינים כיום לדון על פיהם כך יש לנהוג ועיין עוד כיוצא בזה בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק חושן משפט סימן י) בשו"ת דברי ריבות (סימן שסב) שו"ת שמחה לאיש (חושן משפט סימן יא) שו"ת נשאל דוד (חושן משפט סימן י) הליכות יעקב (סימן כ) ועוד.

וכן כתבו כיוצא בזה בשו"ת שאלת שלמה (חלק ח סימן רלג) ובשו"ת מנחת אשר (חלק א סימן קי): שלא גרע מדין סיטומתא כמבואר במסכת בבא מציעא (עד.) ובשולחן ערוך (חושן משפט סימן רא סעיף א)

וגם אם אין בהודעה זו חתימה בכתב ידו ממש, אבל סמל או לוגו או סימן מסוים שלו גם נחשב כתב ידו, כמו שמצינו כעין זה בדברי הרמ"א (חושן משפט סימן מב סעיף ד) בשם הגהות מרדכי במסכת גיטין (סימן תנו) וכן הוא בדרכי משה (ס"ק ז): שאם כתב בשטר גימטריאות או ראשי תיבות שאי אפשר לזייף כשר.

מתי אפשר לגבות את החוב

והנה זמן גביית החוב תלוי מה שסיכמו ביניהם, ובמידה שלא סיכמו על זמן מסוים, או בתנאי מסוים, כלל הוא בידינו במסכת מכות (ג:) ובמסכת קידושין (מז:): "סתם הלוואה שלושים יום" וכן הוא בתלמוד ירושלמי במסכת שביעית (פרק י הלכה א דף כט.) ומסכת מכות (פרק א הלכה ב דף ב.) וכן פסק הרמב"ם (פרק יג מהלכות מלוה ולוה הלכה ה-ח) ובשולחן ערוך (חושן משפט סימן עג סעיף א).

רק צריך לציין שהחיסרון בשטר הלוואה דיגיטלי בהיות ובשעת הפירעון לא ניתן להחזיר את השטר ללווה כמו בשטר רגיל ומשום כך יש להכין שובר שעליו יחתום המלווה ללווה בשעת פרעון השטר לצורך אסמכתא לפירעון וכפי שפסק מרן השו"ע (סימן נד סעיף ב) וז"ל הבא לפרוע חובו ואמר המלוה אבד לי השטר אין הלוה יכול לומר לא אפרע לך עד שתחזיר לי שטרי אלא ה"ז יכתוב לו שובר ויפרע לו כל חובו ע"כ. ונראה שאם ישלח לו אישור העברה די בכך.

באופן שהלווה מכחיש

קודם נברר את ההלכה בגדר שטר חוב ולאחר מכן מהותה של החתימה האם היא שטר חוב לפי ההלכה והנה כלל הוא במרחבי הש"ס במסכת כתובות (יח.) קידושין (מג:) בבא מציעא (עה:) בבא בתרא (קע.) שבועות (מא:) כל מלוה על פה אפילו בעדים יכול לטעון פרעתי דהפורע חוב אינו חייב לפרוע בעדים אבל אם מלוה בשטר אין נאמן לטעון פרעתי כיון שהמלוה טוען שטרך בידי מאי בעי כלומר מדוע שטרך בידי, וכל זה נפסק בדברי הרמב"ם (פרק ב מהלכות מלוה ולוה הלכה ז ופרק יא הלכה א) ובשולחן ערוך (חושן משפט סימן ע סעיף א).

טוען כבר פרעתי

במקום שאין עדים על ההלוואה ועל קביעות הזמן, נאמן הלוה בשבועת היסת לומר פרעתי, מיגו שיכל לומר לא היו דברים מעולם או לא קבעת לי זמן או כבר עבר הזמן ופרעתיך בזמנו כמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן עח סעיף א) ואין זה נחשב כמיגו במקום חזקה משום שאין אדם פורע תוך זמנו אינה חזקה אלימתא שלפעמים אדם פורע תוך זמנו, ועיין עוד בדברי הש"ך (ס"ק ו) על פי הסמ"ע (סימן עה ס"ק לא).

באופן שהלווה טוען שהוא כבר פרע את ההלואה ולא קבעתם זמן להלוואה, אם הוא בתוך שלושים יום אינו נאמן שחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו כמבואר במסכת בבא בתרא (ה:) ברמב"ם (פרק יד מהלכות מלוה ולוה הלכה א) ובשולחן ערוך (חושן משפט סימן עח סעיף א), ומעל שלושים יום הוא נאמן ונשבע ונפטר, ובאופן שיש הוכחה באפליקציה לזמן אינו יכול לטעון כן שהרי היא מכחישה אותו.

טוען שהשטר מזוייף

עוד מבואר במסכת בבא קמא (קיב:) וכן פסק הרמב"ם (פרק כב מהלכות מלוה הלכה ב) בשו"ת הרי"ף (סימן רה) בספר התרומות (שער ג חלק ז סימן ב) ובשולחן ערוך (חושן משפט סימן צח סעיף ד) שאם טען הלוה שטר זה שנתקיים בפניכם מזוייף הוא אני אביא ראיה ואבטלנו, אם נראה לדיינים שיש ממש בדבריו קובעים לו זמן. ומן הסתם של שלושים יום להביא עדיו (טור וסמ"ע ס"ק ז), ואם נראה שבא בטענות שאין בהם ממש, קודם כל ישלם ואחר אם יש שראיה יחזיר לך את הכסף.

והנה באופן שלוה מכחיש שמודה שצוה לכתוב אלא טוען שפרע או שהוא שטר אמנה או כתבתי ללוות ועדיין לא לויתי נאמן בכל זה כמבואר  במסכת כתובות (יט.) בבא מציעא (ז.) בבא בתרא (קנד.) ברמב"ם (פרק יד מהלכות מלוה ולוה הלכה יג) בשולחן ערוך (חושן משפט סימן מו סעיף א וסימן פב סעיף א).

טוען שאינו זוכר

התובע מחברו ואומר לו שמנה לי בידך גזלת אותי או שהלוותי לך או שהפקדתי בידך, והשני טוען שהוא לא יודע אם הוא הלווה אותו או גזל אותו או הפקיד אצלו, שפטור מלשלם, אך אם בא לצאת ידי שמיים חייב לשלם. כמבואר במסכת בבא קמא (קיח.) מסכת כתובות (יב:) מסכת בבא מציעא (צז:) מסכת בבא בתרא (קלה.) וכן פסקו הרמב"ם (פרק א מהלכות טוען ונטען הלכה ז-ח) והשולחן ערוך (חושן משפט סימן עה סעיף ט)

כשיש ספק על ממון מסוים למי הוא שייך, ההוראה היא שמשאירים אותו ביד מי שמוחזק בו ואי אפשר להוציא אותו ממנו, ודין זה אמור אף אם אין ראיה שהממון שייך למוחזק יותר מאשר לשני (ופעמים אף אם ודאי אינו שלו עיין מסכת בכורות מח: ושולחן ערוך יורה דעה סימן שה סעיף כט), אלא המוציא מחבירו עליו הראיה (מסכת כתובות עו: מסכת נדרים יט. מסכת בבא קמא לה. מו. נט. בבא מציעא ב: ו. לט: ק. קיב: קטז: בבא בתרא ד: ל. מה: קנג: קנד: קנט: שבועות מה: חולין נא. קלד: בכורות יז: יח:), וכן הוא הדין באופן שאחד טוען שחבירו חייב לו ממון והשני טוען שלא, המוציא מחבירו עליו הראיה (מסכת כתובות יב: עה:), רק "החזקת ממון" בנידון שלנו אינה חזקה שמבררת את הספק כמו בחזקות לעיל, אלא אי אפשר להוציא מן המוחזק כמבואר בצורה נפלאה בפני יהושע על מסכת כתובות (עו: לרש"י ד"ה כלה) ובקונטרס הספיקות (כלל א סימן ה-ו) ובנתיבות המשפט (סימן לד ס"ק טו ובסימן עה ס"ק ד).

היוצא להלכה:

א. אסור לאדם להלוות לחבירו ללא עדים, אך רשאי להלוות בשטר ללא עדים, אף אם השטר כתוב בכתב ידו.

ב. בזמן פרעון ההלוואה שהמלווה מוציא שטר חוב מקויים שאינו מזוייף, אומרים ללוה שלם אפילו שהה כמה שנים ולא תבעו אין אומרים מחל לו כיון ששהה כל כך שנים ולא תבעו.

ג. בנידון שלנו שאין נוסח שטר חוב ביניהם אלא נידון כמו כתב ידו שהוא חייב לו, יכול לגבות בו מהלווה כדין "שטר ראיה" אלא "גובה מנכסים בני חורין" בין שכתב אני פלוני הבא על החתום מודה שאני חייב לפלוני מנה וחתם למטה, בין שכתוב בכתב יד אחר והוא חתום למטה.

ד. המלוה לחבירו דרך אפליקציה כגון "ביט" באופן שיש את פרטי המלווה והלווה וכתב תחת פעולה זו "הלוואה" שנידון כשטר ראיה כמו שהתבאר, יש לחלק שאם יכול להזדייף בקלות על ידי תוכנות וכדומה הרי הוא פסול ואין לו תוקף כלל, אולם אם הוא מאובטח ברמה גבוה ואי אפשר לפרוץ אליו ועוד שהיות ועל פי חוק המדינה זה נחשב בתור שטר באופנים מסוימים, נחשב שטר בכתב ידו, ויכול לגבות על ידו.

ה. בנידון שלנו שאין הבעל חוב מכחיש את ההלוואה ומודה בה, אך לא קצבו ביניהם זמן להחזיר הלוואה זו יכול "לתבוע הלוואתו אחר שלושים יום מעת מועד ההלוואה" רק צריך לציין שהחיסרון בשטר הלוואה דיגיטלי בהיות ובשעת הפירעון לא ניתן להחזיר את השטר ללווה כמו בשטר רגיל ומשום כך יש להכין שובר שעליו יחתום המלווה ללווה בשעת פרעון השטר לצורך אסמכתא לפירעון, ונראה שאם ישלח לו אישור העברה די בכך.

ו. במידה והלווה מכחיש שלווה מחבירו, במידה והשטר הנעשה "בביט" אינו יכול להזדייף כמו שנתבאר, נידון כמלוה בשטר שאין נאמן לטעון פרעתי כיון שהמלוה טוען שטרך בידי מאי בעי כלומר מדוע שטרך בידי

אך במידה ויכול להזדייף נידון כ"מלוה על פה" וכאן גרע יותר שלא נעשה בעדים, וכל מלוה על פה אפילו בעדים יכול לטעון פרעתי דהפורע חוב אינו חייב לפרוע בעדים.

ז. באופן ש"אינו מכחיש את הלוואה" אלא "טוען שפרע אותה כבר" במקום שאין עדים על ההלוואה ועל קביעות הזמן נאמן הלוה בשבועת היסת לומר פרעתי, מיגו שיכל לומר לא היו דברים מעולם או לא קבעת לי זמן או כבר עבר הזמן ופרעתיך בזמנו.

אך בנידון שלנו שלא קבעו זמן למשך ההלוואה, אם הלווה טוען שהוא כבר פרע את ההלואה, אם הוא בתוך שלושים יום אינו נאמן שחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו,ומעל שלושים יום הוא נאמן ונשבע ונפטר, ובאופן שיש הוכחה באפליקציה לזמן אינו יכול לטעון כן שהרי היא מכחישה אותו.

ח. אם טוען הלוה שטר זה שנתקיים בפניכם מזוייף הוא אני אביא ראיה ואבטלנו, אם נראה לדיינים שיש ממש בדבריו קובעים לו זמן. ומן הסתם של שלושים יום להביא עדיו (טור וסמ"ע ס"ק ז), ואם נראה שבא בטענות שאין בהם ממש, קודם כל ישלם ואחר אם יש ראיה לדבריו המלווה יחזיר לו את הכסף.

ט. במידה והמלווה יתבע מחבירו את הלוואתו, טוען שהוא לא יודע אם הוא הלווה אותו ואין ראייה מוכרחת לדברי המלווה, פטור מלשלם, אך אם בא לצאת ידי שמיים חייב לשלם.

ויש עוד להאריך ולפלפל בזה, אך לעת עתה די בזה לבירור עיקרי הדברים.

בברכה: דוד איתמר ביטון ס"ט.