אני לומד רפואה, כעת בתוך מחלקות, כחלק מהצוות. במחלקת שיקום הייתה חולה בת 80 אחרי אירוע מוחי, שמאד חיפשה קשר אנושי. עולה מרוסיה אך דברה בשפה לא מובנת, חייכה אלי, והושיטה יד כמבקשת מגע אנושי, כצורך רגשי, והרגשתי שאנושית עלי לתת לה יד, אך נמנעתי מחשש לאיסור. כעת נראה לי שמגע של חיבה במקרה זה הוא צורך רפואי בשיקום שלה. מה לעשות?

פסק השולחן ערוך (יורה דעה סימן קצה סעיף ב) : לא יגע בה אפילו באצבע קטנה וכו', וכן (אבן העזר סימן כא סעיף א) : צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד ע"כ. ובאישה נדה שאינה אישתו גם שייך אותו האיסור בדיוק כמבואר במשנה במסכת כריתות (פרק ג משנה ה יד.) ומסכת כתובות (כט.) וכן כתב בשו"ת הריב"ש (סימן תכה) הובא ברמ"א (יורה דעה סימן קפג סעיף א) שדבר ברור הוא שאסיור ביאת הנדה לא באשתו בלבד נאמר אלא בין באשתו בין באשת חברו ובין בפנויה.

ונחלקו הראשונים אודות איסור נגיעה בעריות מה דינו :

לדעת הרמב"ם (פרק כא מהלכות איסורי ביאה הלכה א וספר המצוות לאוין שנג) : כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך  תאווה ונהנה בקרוב בשר הרי זה "לוקה מן התורה" ע"כ. וכן דעת הסמ"ג (לאוין קכו) המאירי במסכת סנהדרין (סו:) החינוך (מצוה קפח) הריטב"א בחידושיו למסכת שבת (יג:) בשו"ת הריב"ש (סימן תכה) השולחן ערוך (אבן העזר סימן כ סעיף א וסימן קצה סעיף יז) והש"ך (יורה דעה סימן קנז ס"ק י), ואילו לדעת הרמב"ן (לא תעשה שנג) : איסור נגיעה הוא מדרבנן.

שהנה מצינו בחכמים שהיו מנשקים לבני ביתם כמבואר במסכת שבת (יג.) במסכת עבודה זרה (יז. ורש"י ד"ה אב) במסכת קידושין (פא:) אך תירצו התוספות במסכת שבת הנ"ל, שדוקא אותם צדיקים שהיו בטוחים שלא יבואו לידי הרהור הקילו בזה, כמבואר כעין זה במסכת ברכות (כ.) מסכת כתובות (יז.) עד כאן נחלקו הראשונים הנ"ל בתוקף איסור נגיעה דוקא "בנגיעה של חיבה", אך מה הדין בנגיעה שאינה של חיבה ואכן מצינו כמה שיטות :

א. לדעת הבית יוסף (יורה דעה סימן קצה סעיף יז) : גם בנגיעה כמו מישוש הדופק יש בה משום אביזרא דגילוי עריות שיהרג ואל יעבור. ובשו"ת פני יהושע (חלק ב סימן מד) בשו"ת חלקת יעקב (יורה דע ה סימן כט)

אך היות וכתב לשון "אפשר" רוב הפוסקים למדו בדבריו שחזר בו ובמקום חשש סכנה הדבר מותר כמבואר בשו"ת זרע אמת (חלק יורה דעה סימן קטז) בשו"ת תורה לשמה (סימן תצד) ערוך השולחן (ס"ק כו). ועיין עוד בביאור הגר"א (ס"ק כ). לדעת הבית שמואל (סימן כ ס"ק א) אף נגיעה שאינה של חיבה אסור מן התורה, ולמד כן מתשובת הרמב"ן (סימן קכז שהיא תשובת הרשב"א) ובנתיבות לשבת (ס"ק א) הוכיח כן ממסכת שבת (יג.).

ב. לדעת הרדב"ז בתשובה (חלק ד סימן ב) ובשו"ת זרע אמת (חלק ג סימן קטז) יש להקל אפילו שלא במקום סכנה. ומסקנת רוב האחרונים להורות דעת השולחן ערוך שרק במקום סכנה, כמבואר בשו"ת שואל ונשאל (חלק ג סימן ת וחלק ז סימן קפא) בשו"ת מנחת יצחק (חלק ה סימן כז) בטהרת הבית (חלק ב סימן יב אות מו עמ' רכה).

ג. לדעת הש"ך (ס"ק כ וסימן קנז ס"ק י) בשו"ת פני יהושע (חלק ב סימן מד) בשו"ת פרי האדמה חלק ג הלכות איסו"ב דף לט ע"ד) בשו" זרע יצחק (חלק ג סימן קטז) בספר אבני משפט (סימן כ ס"ק א) בשו"ת לב חיים (חלק ב סימן ד) בשו"ת קרית מלך רב (חלק ב סימן כו) החיד"א בספר כסא דוד (דרוש כה) בספר יד דוד (הלכות אישות דף קסט ע"ד) בשו"ת אגרות משה (חלק ב אבן העזר סימן יד) נגיעה שאינה של חיבה גם לדעת הרמב"ם היא מדרבנן, וכן מדויק מלשון החינוך (מצוה קפח) הארחות חיים (הלכות ביאות אסורות אות יג) רבינו יונה (איגרת התשובה אות יט) ובנידון שלנו עיין מסכת סוטה ירושלמי (פרק ג הלכה א) לגבי הנפת הכהן את הסוטה.

ד. דעה מקילה יותר היא דעת הסוברים שנגיעה שאינה של חיבה "אינה אסורה כלל" : כן צידד הפרדס רימונים (ש"ח ס"ק כ) שלצדיקים היודעים בעצמם שלא יבואו לידי הרהור אף איסור דרבנן אין, אך בשו"ת דבר יהושע (חלק ג סימן טו אות ה) ובשו"ת אגרות משה (חלק ד אבן העזר סימן סד אות ב משנת תשמ"א, למרות שבמקומות אחרים כתב אחרת כמבואר שם  חלק ב סימן יד ויורה דעה סימנן קלז וחלק ג סימן נד אות א) ועיין עוד בט"ז (אורח חיים סימן תרטו ס"ק א) ובשו"ת תשובות והנהגות (חלק ד סימן ש). ועוד שלדעת הבן איש חי (פרשת שופטים אות כב) כתב להקל בנשיקת ידי החכם משום שכוונתם לשם מצווה, ממילא לשיטתו שהכוונה היא לשם רפואה וסיוע יהיה ניתן להקל בזה.

ראייה לכך מדברי התוספות במסכת סוטה (יט. ד"ה כהן) שכתבו לבאר את הירושלמי הנ"ל, שאין חשש הרהור מצד "שבאומנתו עוסק", ומעיקר הדין אף בדבר שהוא פחות צנוע סמכו על זה כגון במסכת נגעים (פרק ב משנה ד) ופברמב"ם (פרק ט מהלכות טומאת צרעת הלכה יב) : לגבי ראיית הכהן לנגע צרעת לאישה שהאישה נראית כעורכת וכמניקה, ופירש הרמב"ם שם שתהיה ערומה ותשב על הארץ בפישוט אבריה. וכן במסכת בבא מציעא (צא.) ומסכת עבודה זרה (כ:) לגבי מכחול בשפופרת, וכן פסק השולחן ערוך (אבן העזר סימן כג סעיף ג).

וכן למדו האחרונים ממסכת סוטה (כא:) לגבי חסיד שוטה שרואה אישה הטובעת בנהר ואמר אין דרך ארץ להסתכל עליה, וברור שהוא הדין באשתו נדה, ולא חששו להרהור בנגיעה זו משום שעוסק במלאכת הצלה.

ותמיד נראה ליישב שהבית יוסף ידע כל זאת, אך חשש למציאות הקיימת שהיות ואין כל דרכי הסכנה שווים, וגם יש אנשים הפרוצים שגם דבר זה גורם להם לכך, וכמו שמצינו כעין זה אודות איסור כיבוי האש בשבת שלמרות שהוא מלאכה שאין צריכה לגופה כתב הר"ן בחידושיו למסכת שבת (פא. מדפי הרי"ף) ובבית יוסף (אורח חיים סימן רעח וסימן שלד) שהיות והדבר תלוי במחשבתו שמא יכוון לפחמים, החשיבוהו חז"ל כאיסור תורה כיון שבקל יכול ליכשל על ידי מחשבה.

מכל מקום נראה שבאופן שניכר הדבר שאין חשש שיבוא לידי איסור בהרהור אף לדעת השולחן ערוך יש להקל, שהרי פסק (יורה דעה סימן קנה סעיף ב) על פי התוספות במסכת פסחים (כא. ד"ה חוץ) ומסכת עבודה זרה (כז: ד"ה שאני) : שעכו"ם הבא לרפאות את ישראל בעצי אשירה, אסור רק אם אומר לו קח מאילן פלוני של אלילים אסור, אבל אם מזכיר לו שם אלילים מותר כיון שלא תלה רפואתו בכך. וכן מדבריו שם (סימן קנז סעיף ג) ובהסבר הט"ז (ס"ק יא).

צירוף שיטת תורת השלמים (ס"ק טו) שסובר שרק באשתו נדה אסרו אף נגיעה במישוש הדופק משום שלבו "גס בה" אבל בשאר נשים לא החמירו בנגיעה שאינה של חיבה, וכן מבואר בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן אלף קפח) לעניין להעביר מידו לידה.

עוד יש לצרף שאם השואל מבני אשכנז הרי שלשיטת הרמ"א (יורה דעה סימן קצה סעיף טז-יז) יש להקל אף שאין חשש סכנה כי אם חולי, כמבואר ברוח חיים (סימן קצה ס"ק ז) ערוך השולחן (ס"ק כז) תורת השלמים (ס"ק טו).

להביא ספק ספיקא שמא הלכה כדעת הרמב"ן שדבר זה איסורו מדרבנן, ואף אם תאמר שהלכה כהרמב"ם שמא הלכה כדעת רוב הפוסקים שנגיעה שאינה של חיבה אסורה מדרבנן, זה ולציין בשו"ת תפילה למשה (חלק ה סימן לט) ובספר טהרת הבית (חלק ב הערה 149) שגם כתב כן.

בספר חסידים (סימן תתרצ) אסר תקיעת יד של אישה לגוי אפילו שזה לנימוס, ולמרות שיש שהתירו נגיעה כגון נשיקת ידי החכם כמבואר בעוד יוסף חי (פרשת שופטים אות כב) בספר מנחת יהודה (פתייא פרשת שמיני), בדורנו יש להחמיר בזה כמבואר בשו"ת חיים ושלום (חלק ב סימן יז) וכן דעת הטהרת הבית (סימן א דף לח ובחדש דף מב וחלק ב עמ' רכא) ובהליכות עולם (חלק ח עמ' שלא).

מוכח משו"ת חוות יאיר (סימן קפב) שגם שהמעשה הוא של חיבה אבל אין כוונתו לכך אינו מן התורה. וכן בספר עזר מקודש (סימן כ ס"ק ב) כתב לדייק מלשון הש"ך (יורה דעה סימן קנז ס"ק י וסימן קצה ס"ק כ) שכתב : "דרך תאוה וחיבת ביאה" שהכוונה היא שכל האיסור אם עושה זאת בכדי שעל ידי קריבה זו יגיע לידי ביאה, אבל אם אין זו כוונתו אין בזה איסור. וכן מדויק מלשון המאירי במסכת עבודה זרה (טו.). וכן משמע בספר תולדות אדם (סימן כ ס"ק א). ובשו"ת מילי דאבות (חלק ה אבן העזר סימן א דף רעו ע"א) מתיר לתת יד במקום צורך גדול.

בנידון שלנו יהיה ניתן להקל באופן שמתרשם שיש "טירוף הדעת" חשש כמבואר בשו"ת מנחת יצחק (חלק ה סימן כז ועיין עוד חלק א סימן קטו וחלק ד סימן ח), אך אין להקל בזה סתם שהרי יש חולקים על יסוד היתר זה של טירוף הדעת כמבואר בשו"ת באר משה (חלק ד סימן קכה) שו"ת משנה הלכות (חלק יג סימן קלח) ובשו"ת קנה בושם (חלק א סימן צב וחלק ב סימן סו) ובספר סוגה בשושנים (פרק לה אות ג) משום "שנשים דעתן קלה" ויש חשש שאין זה משום "טירוף הדעת" אלא משום "קלות דעת" אך בנידון שלנו שהמתעסק ברפואה הוא זה שמתרשם בכך נראה שגם לשיטתם יותר ניתן להקל.

ראיות לטירוף הדעת שמקילים באיסורים בו מסכת בבא בתרא (קנו:) : קונין קניין שכיב מרע אפילו בשבת שמא תטרף דעתו עליו, וכן פסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן רנד סעיף א וסמ"ע שם ס"ק ג ובאבן העזר סימן קלו סעיף ז), והתירו הגהות אשירי בשם רבינו שמחה, להתיר להשכיר רץ בשבת לשלוח אחר אהובו מטעם שמא תטרף דעתו, וכן פסק השולחן ערוך (אורח חיים סימן שכט סעיף ט), וכן לגבי יולדת אפילו סומא התירו לחלל שבת דאורייתא רק משום יישוב דעת, כמבואר במסכת שבת (קכח:) בשולחן ערוך (אורח חיים סימן של סעיף א) וכתב הביאור הלכה שם (ד"ה נר) שאין צריך מומחה כמו שצריך ביום הכפורים ועיין עוד בשו"ת הרי בשמים (מהדו"ת סימן קפט).

ועל פי זה התירו הפוסקים ללוות אישה יולדת בנסיעה בשבת לבית החולים כמבואר כל זה בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק א סימן קלא ד"ה בדבר האשה) וכן הוא בקובץ אגרות החזון איש (חלק א אגרת קמא) ובשו"ת אור לציון (חלק ב פרק לו סעיף כג) ובשו"ת תשובות והנהגות (אורח חיים חלק ב סימן קעז וחלק ה סימן פט) ובספר הלכות שבת בשבת (חלק ב פרק לא סעיף ח ובהערה 15 בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל). ועיין עוד על פי טעם זה מחלוקת הפוסקים האם מותר לאדם להיות עם אשתו בחדר לידה מחמת חשש טירוף הדעת כמבואר בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק ב סימן עה) ובטהרת הבית (סימן יב סעיף כח) ובספר נשמת אברהם (מהדורת תשע"ד חלק ב סימן קצה סעיף ז ס"ק ד) בשם הגרש"ז אויערבך, ועיין עוד מה שכתבו בזה בשו"ת מנחת יצחק (חלק ה סימן כז וחלק ח סימן ל אות ב) ובשו"ת בני בנים (סימן לג). ועיין עוד לגבי היתר מניעת הריון מחמת חשש טירוף ודיכאון אחר לידה בשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק א סימן סה).

גם בחולה רגיל יש חשש טירוף הדעת שמחמת כן הקילו בכמה אופנים, כגון לשלוח גוי מחוץ לתחום להודיע לקרובי החולה כמבואר בשולחן ערוך (אורח חיים סימן שו סעיף ט) ובמגן אברהם שם (ס"ק יח), או שחיטה לחולה בשבת אף על גב שיש נבילה בפניו ואחד הטעמים בראשונים הוא משום חשש טירוף הדעת של חולה כמבואר בשו"ת הרא"ש (כלל כו סימן ב) ועיין בשולחן ערוך (אורח חיים סימן שכח סעיף יד וגם סעיף ד וסעיף י), או לכבות את הנר בפני חולה שנתפס לרוח רעה דהיינו שוטה כמבואר בשו"ת הרשב"א (סימן רפא), ועיין עוד מה שכתבו ללמוד מזה בספר פתח הדביר (אורח חיים סימן רמז ס"ק א) ובשו"ת דבר יהושע (חלק ב סימן קלג).

גם לגבי צום ביום כיפור כתבו פוסקים רבים שלא רק שיש לפטור חולה בחולי נפש מצום בכיפור, אלא אפילו אם יש חשש שבמידה ויצום יחזור החולה לשטותו, מותר לו לאכול בין ביום כיפור ובין בתשעה באב כמבואר כל זה במגן אברהם (סימן תקנז ס"ק ח) בשם המהרי"ל ובשו"ת מים חיים (רפפורט אורח חיים סימן טז) ובשו"ת חבלים בנעימים (חלק ד סימן יג) בשו"ת בן עוזיאל (מייזיליש סימן יג) ובשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק א סימן סה) ובספר שמירת שבת כהלכתה (סימן לט סעיף ז ובהערה כה).

כמו כן דנו הפוסקים לגבי איסור משחקים בשבת ואף בחול מפני ביטול תורה (עיין במסכת עבודה זרה יח: ובמסכת שבת קנ. ובטור חושן משפט סימן שע סעיף ו ואורח חיים סימן רצ סעיף א ובשולחן ערוך אורח חיים סימן שח סעיף מה ובכף החיים שם ס"ק לו וגם בסימן שז סעיף טז) כמבואר בשו"ת הרמ"מ גאוויזון (חלק ב סימן סו) בשם תשובת הרב יהודה חאמי זצוק"ל, ובשו"ת המהריט"ץ (חלק ב סימן רב) ובספר ראשית חכמה (שער הקדושה פרק יב אות ט) ובספר מנורת המאור (נר ב כלל א חלק א) ובספר יוסף אומץ (יוזפא סימן תתקח) ובספר הזכרונות (אבוהב זכרון ט דף נה ע"א ד"ה ובכלל) ובספר שבט מוסר (פרק מב) וגם הרב חיד"א בספריו הכבירים (לב דוד פרק ז ושמחת הרגל חלק ג לימוד א לחג השבועות ד, ב: ד"ה וזה ובברכי יוסף או"ח סימן שלח ס"ק א) וכן בספר אוהל ישרים ענתיבי (שער התשובה פרק ב) ובפלא יועץ (ערך שחוק) ובספר תוכחת חיים (פרשת ויקהל פרק כב דף קכב ע"ב) ובשו"ת חקקי לב (יורה דעה סימן מג דף סט ע"ד ד"ה הנה) ובקדושת לוי (דרשות לחנוכה חלק א לגבי המשחק בחנוכה ועיין בביאור הלכה סימן תרע ד"ה ונוהגין ובמשנה ברורה סימן שלח ס"ק כא) ובספר יסוד ושורש העבודה (שער יב פרק א) ובספר שער החצר (דף ז ע"ב) בשם חכמי מרוקו והמערב ובספר דרך אמונה לרב השד"ה (פרק כח) ובבן איש חיל (דרוש ג לשבת הגדול אות ג ועיין עוד בספרו רב פעלים יו"ד חלק ב סימן ל ד"ה ומילתא) והיריעה עוד רחב בגנות איסור זה, מכל מקום מצינו כמה אופנים בפוסקים שהותר לשחק הן בשבת והן בחול, ואחד מהם הוא אם עושה זאת לרפואת הנפש, כמו שכתבו בשו"ת שמש צדקה (מורפורגו יורה דעה סימן לב דף פה ע"ד ד"ה זאת) ובספר מור וקציעה (סימן שלח ד"ה ויש אוסרין) ובברכי יוסף (אורח חיים סימן שלח ס"ק א) ובספר ככר לאדן (סימן ז ליקוטים אבות פרק ג) ובספר נפש כל חי (מערכת מ אות ס ד"ה ומצאתי) ובספר חיים (סימן כז אות טז), ועיין עוד במגן אברהם (סימן שלח ס"ק ח) ובשו"ת תורות אמת למהר"א ששון (סימן קפ), ואריכות נפלאה בספר ללקוט שושנים (חלק ג קונטרס פשתה המספחת נספח ב ענף ב).

הנה נחלקו הפוסקים האם מותר לשמוע שירים במשך השנה למרות שחרב בית מקדשינו וערבה כל שמחה, שיש אוסרים (אורחות חיים הלכות ט' באב סימן יד דברי חמודות ברכות פרק אין עומדין אות ה ועיין עוד בב"ח סימן תקס סעיף ג מה שלמד בדעת הטור והרמב"ם) ויש אומרים שאם מדובר בשירות ותשבחות להקב"ה מותר אף בכלי שיר (מאירי מסכת גיטין ז. רב האי גאון בתשובת הגאונים הרכבי סימן ס הובא ברי"ף שם ובחידושי הרא"ה ברכות לא. ובחידושי הריטב"א והר"ן גיטין ז. מהריק"ש ס"ק ג מהר"א אזולאי על הלבוש שם ס"ק ג חזון עובדיה ד' תעניות עמ' תלד ובמפתחות בסוף עמ' תקמא בשו"ת שבט הלוי חלק ו סימן סט שו"ת וישב הים חלק ה סימן ז בהערה ועיין עוד בשו"ת אור לציון חלק ג עמ' רעז ובשו"ת להורות נתן חלק ד סימן מו) מכל מקום אף לדברי האוסרים, אם הוא שומע שירים באופן שמתכוין להפיג צער או דיכאון או עצבנות מותר אף לדבריהם כמבואר בשמונה פרקים להרמב"ם (פרק חמישי ועיין כעין זה בספר הכוזרי מאמר שני אות סד-סה) ובספר יערות דבש (חלק ב דרוש ז) ובשו"ת מהרש"ג (חלק ב סימן קכג) ובשו"ת אור לציון (חלק ג עמ' רעז ועיין בספר ברכת ציון על מסכת סוטה מח. מה שכתב בשמו) ובשו"ת משנה הלכות (חלק ו סימן קו) ובשו"ת שואלין ודורשין (חלק ד סימן לז), ובפרט אם שומע שיר מוקלט ולא מכלי נגינה ישר, כמבואר בשו"ת חלקת יעקב (אורח חיים חלק א סימן סד) שדבר זה לא היה בזמן גזירת חז"ל ורק בכלי נגינה ממש גזרו (כעין זה כתב גם לגבי שאר איסורים עיין שם יורה דעה סימן מו אות ב) ועיין עוד מה שכתבו בצירוף זה בשו"ת באר שרים (חלק ב סימן רכו) בשו"ת דבר יהושע (חלק ג סימן סג) ובשו"ת יחוה דעת (חלק ו סימן לד וחלק ג סימן ל), ועיין מה שכתב כעין זה בשו"ת מעין אומר (חלק ד פרק ו סימן ריט) לגבי אבל על הוריו בתוך י"ב חודש שרוצה לשמוע שירים מחמת שסובל מדיכאון וכדומה.

מכל מקום יש להדגיש למרות כל הנ"ל שאין בזה היתר גורף וכל מקרה לגופו, ועוד שכבר נחלקו הפוסקים האם כל ההיתר להקל אף באיסורי תורה חמורים וכדומה, הוא דוקא אם מחמת חולי הנפש יבוא לידי סכנת חיים כגון איבוד עצמו לדעת או מיתה מעצבות, או אף אם יאבד דעתו בלבד הותרו כל האיסורים הנ"ל ודומיהם, שרבים נקטו שדוקא שמחמת חולי הנפש יש חשש פיקוח נפש הותר, כמבואר בשו"ת פרי הארץ (מזרחי חלק ג יורה דעה סימן ב) שיורי ברכה (יורה דעה סימן קנה ס"ק ב) בשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק א סימן סה) בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ד סימן יג אות ג ס"ק ט) וכעין זה בשו"ת חתם סופר (אורח חיים סימן פג) וביאור הלכה (סימן שכט ד"ה אלא), מאידך יש מצדדים לומר היות ויש גם את הטעם של חלל עליו שבת אחת בכדי שישמור שבתות הרבה, ממילא במידה ויאבד דעתו לא יוכל לשמור שבתות הרבה, ולכן יש להתיר כל הנ"ל אף בחשש איבוד דעתו למרות שאין חשש פיקוח נפש, כמבואר כל זה בשו"ת בית יצחק (שמלקיס אבן העזר חלק א סימן לט אות ו) ובשו"ת שבט מיהודה אונטרמן (שער ראשון הערות נוספות לפרק ח-ט-י וגם בסוף הספר דף רצז במילואים לעמוד מט), כמו כן הפוסקים נחלקו אף נתיר מטעם חשש לטירוף הדעת האם הוא דוקא באופן שבודאי יבוא לידי טירוף הדעת או אף במקום ספק, כמבואר כל זה בשו"ת הרי בשמים (מהדו"ת סימן קפט) שמחמיר בזה, ומאידך בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ת סימן קפ) מיקל אף במקום ספק, ועיין בזה אריכות נפלאה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ח סימן טו פרק ט) ובספר משפטי הנפש (חלק א פרק ב ענף ה).

ועוד אומר שאף חולי מרה שחורה, יש בו כמה דרגות, וכבר נתנו רבותינו הקדושים כמה סימנים בהגדרת שוטה כמבואר במסכת חגיגה (ג:) ומסכת תרומות (פרק א משנה ג) ובתלמוד ירושלמי במסכת תרומות (פרק א הלכה ג) וגיטין (פרק ז הלכה א), ועל פי זה כתבו הפוסקים שהסובל ממרה שחורה ולמרות זאת הוא משיב כעניין בשאר דברים דינו כפיקח, כמבואר כל זה בשו"ת בית אפרים (אבן העזר מהדו"ק סימן פט) בשו"ת בית יצחק (שמלקיס אבן העזר חלק ב סימן ב) בשו"ת מהר"א הלוי אטינגר (חלק א סימן קלג) בשו"ת מהר"ש ענגיל (חלק א סימן לב) בשו"ת חתם סופר (אבן העזר חלק ב סימן ב) בשו"ת אבן יקרה (חלק א סימן ו דף נא טור ד ד"ה ולפי הנאמר) בשו"ת נושא האפוד (סוף ספר אבני האפוד פיפיאנו אבן העזר חלק ב סימן ד דף צז טור ד) בערוך השולחן (אבן העזר סימן קכא ס"ק יג) בשו"ת עטרת חכמים (אבן העזר סימן יז ד"ה ומה שרצה) ובשו"ת יד שלמה (מרקיל דף לח ענף א אות ה-ו) לכן כל מקרה לגופו אך צא ולמד מה ערך נפשו של אדם ודי בזה.   ועיין עוד בשו"ת חתם סופר (אורח חיים סימן קמה) דן האם מותר לחלל יום טוב שני לשם התרת עגונה, והביא ראייה מהר"ן במסכת גיטין (עז:) שהתירו קניין שכיב מרע משום טירוף הדעת ולא משום חשש עיגון.

ובספר משנת אברהם (מהדו"ת סימן קצה סעיף ז) הקשה שאף אם יש חשש שהוא משום קלות דעת, הרי מידי חשש ספק סכנה לא יצאנו שגם בו מותר להקל, אך ענה לו הגרש"ז כי בדבר שמקובל וידוע שיש חשש שתטרף דעתו בזה מקילים אף בספק, אבל בדברים שאינו ידועים ומקובלים, ורק עקב מודה בחברה מבקשים הרגעת הנפש, אין להקל אלא אם כן ברור הדבר.

מכל מקום במקום צורך גדול שנראה שמתרשם מקצועית שיש חשש טירוף הדעת יש להקל בנגיעה על ידי כפפות או הפסק בגד וכדומה כמבואר בפתחי תשובה (ס"ק יח) בפירוש מקור חסד על הספר חסידים (סימן תתרצ) בשו"ת ויען אברהם (חלק א אורח חיים סימן ד אות יט) בקובץ ויען שמואל (חלק יז סימן לז), בקובץ בית הלל (שנה יא גליון מב תמוז תש"ע) מעיין אומר (חלק יב פרק ב שאלה יד) : והדבר מבואר מדברי הירושלמי במסכת סוטה (פרק ג הלכה א) שהקשתה הגמרא איך הכהן שם ידו תחת ידי הסוטה ומניפה, ומתרצת שהיה בהפסק מפה ומקשה הרי יש חציצה ומתרצת בכהן זקן, ולכאורה אלמלא טעם חציצה אכן באופן כזה אין חשש אפילו בכהן צעיר.

ולמרות שבשו"ת חמדת שאול (סימן מג) ושו"ת בית שערים (יורה דעה חלק ב סימן רעד) הקילו אם מדובר בבגד שלא לבוש בו. אך המעיין בדברי הרמב"ם (פרק יא מהלכות איסורי ביאה הלכה א-ב) יראה שגם בגד או מפה שלבושים בהם נחשב הפסק, ועיין עוד בשו"ת ברכת יהודה (יורה דעה חלק ו סימן יד). ולאחר כתבי כן ראיתי בספר נשמת אברהם (יורה דעה סוף סימן קצה) שמביא בשם הרב נויבירט זצ"ל, שמותר לרופא לעודד ולהרגיע חולה מפוחדת או סובלת גם בנגיעה בידה או בראשה באופן שמתרשם לפי הנ"ל.

נמצאנו למדים שאלו הם הצירופים להקל באופן שיש חשש טירוף הדעת והכבדת חולי:

א. שמא הלכה כדעת הרמב"ן שאיסורו מדרבנן, והוא נדחה בפני חולה שאין בו סכנה ובפרט כאן שהוא מעבר לכך.

ב. אף אם נאמר הלכה כדעת הרמב"ם, שמא הלכה כדעת הש"ך וסייעתו שנגיעה שאינה של חיבה אסור לכולי עלמא מדרבנן.

ג. שמא הלכה כדעת הפרדס רימונים והדבר יהושע ועוד, שסוברים שנגיעה שאינה של חיבה מותרת לגמרי.

ד. שמא הלכה כדעת העזר מקודש וסייעתו, שאף בנגיעה שיש חשש שהיא מביאה לידי חיבה אף אין כוונתו לעשות כן בכדי לבוא עליה אינה אסורה מן התורה.

ה. שמא הלכה כדעת תורת השלמים שאף לדעת הבית יוסף מה שהחמירו בנגיעה כמו מישוש דופק אף בסתם הוא מצד שמדובר באשתו נדה שליבו גס בה, ובנידון שלנו שאינה אשתו ואין ליבו גס בה מותר.

ו. אם השואל מבני אשכנז הרי שלדעת רוב הפוסקים לשיטת הרמ"א אף לבעל מותר למשש את הדופק לאשתו במקום חולי ולאו דוקא חולי שיש בו סכנה.

ז. באופן שניכר שיש בה חשש טירוף הדעת הרי שיש כמה ראיות שזה נחשב כספק סכנה, ובאופן כזה מסכנת רוב האחרונים אף לדעת השולחן ערוך במקום ספק סכנה מותר אף לבעל לטפל באשתו נדה.

ח. שמא הלכה כדעת שו"ת מילי דאבות (חלק ה אבן העזר סימן א דף רעו ע"א) מתיר לתת יד במקום צורך גדול. או כדעת העוד יוסף חי שכוונתו לצורך מצוה או כוונה אחרת יש להקל.

ט. יעשה זאת על ידי נתינת כפפות על ידיו  על לידי נתינת כפפות והדבר מבואר מדברי הירושלמי במסכת סוטה (פרק ג הלכה א) שהקשתה הגמרא איך הכהן שם ידו תחת ידי הסוטה ומניפה, ומתרצת שהיה בהפסק מפה ומקשה הרי יש חציצה ומתרצת בכהן זקן, ולכאורה אלמלא טעם חציצה אכן באופן כזה אין חשש אפילו בכהן צעיר. וכן כתב הפתחי תשובה (ס"ק יח) ויש שהקילו במקום צורך באופן כזה כמבואר בפירוש מקור חסד על הספר חסידים (סימן תתרצ) בשו"ת ויען אברהם (חלק א אורח חיים סימן ד אות יט) בקובץ ויען שמואל (חלק יז סימן לז), בקובץ בית הלל (שנה יא גליון מב תמוז תש"ע) מעיין אומר (חלק יב פרק ב שאלה יד) למרות דברי הספר חסידים הנ"ל.

אין להקל לכתחילה אלא אם כן מתרשם שיש בכך חשש איבוד עשתונות וטירוף הדעת והכבדת חולי, ויעשה זאת על ידי הפסק כפפה.

בברכה : דוד איתמר ביטון ס"ט.