שאלה

אמי מורתי, תאריך ימים, כתבה צוואה. מה צריך לעשות כדי שיהיה לה תוקף הלכתי?

תשובה

עריכת צוואה ברת תוקף ע"פ ההלכה, דורשת ידע הלכתי בנושאים ופרטים רבים. לכן, כ"עצה ההוגנת", אין לתת לשואל הבא להיוועץ "כמה כללים" שעל פיהם יערוך את צוואתו בעצמו. רצוי להפנות את השואל לבי"ד, או לרב הבקי ועוסק בעניינים אלה, אשר ישמע את רצון השואל, וינסח עבורו צוואה המתאימה לנתונים המיוחדים לכל מקרה ומקרה לגופו. (דומה הדבר לעריכת חוזה לרכישת דירה, שבו נמליץ להעזר בעו"ד, או לתכנון עיצוב דירה, שבו נמליץ להעזר במעצב פנים.)

התועלת בליווי רב המומחה בעריכת צוואות היא כפולה. ראשית, כדי לכוון את המוריש לעריכת צוואה הגיונית ומתחשבת, לפי הנתונים המיוחדים לכל מקרה לגופו, תוך שימת לב שלא לפגוע במערכת היחסים בין היורשים, גם לאחר פטירת המוריש, וכן לעניין ניסוח הצוואה.

יש להקפיד לערוך צוואה התקיפה ע"פ ההלכה, הן כדי שרצונו של המצווה יקויים לאחר מותו, והן כדי שלא לגרום לגזל היורשים המוטבים בצוואה שאינה תקיפה הלכתית.

במאמר זה, נעסוק באופן כללי בבעיות ופתרונות הלכתיים לעריכת צוואה.

• צוואה שאינה ערוכה ע"פ ההלכה, מנוסחת בד"כ בלשון הורָשָה (כגון: "אני מוריש את הדירה לבתי".)

נוסח זה איננו מועיל הלכתית, שכן ע"פ ההלכה לא ניתן להוריש (בלשון הורשה) למי שאיננו מכלל היורשים (היורשים הם: בנים של המוריש, או בנות המוריש – כאשר אין בנים, או אחיו של המוריש – כאשר אין בנים ובנות וכו')

כך שנינו במשנה ב"ב ק"ל ע"א

האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה.

• באופן שמוריש לאחד מבין היורשים (כגון בן בין הבנים, או בת בין הבנות) יותר מהחלק המגיע לו, כגון שנותן לאחד מהבנים חצי מהירושה, ולשאר בניו את השאר, נחלקו ר' יוחנן בן ברוקה וחכמים, כמבואר בהמשך המשנה שם:

ר' יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין ועל מי שאין ראוי לו ליורשו אין דבריו קיימין.

טעמו של ריב"ב הוא מכח הפסוק "והיה ביום הנחילו את בניו", התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה.

• הלכה כריב"ב, כמפורש בגמ' שם:

אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כריב"ב, וכן אמר רבא הלכה כריב"ב.

אלא שדין זה נוהג להלכה רק בשכיב מרע. בגמ' נסתפקו מה הדין בבריא, ולדעת הרי"ף והרמב"ם, וכן נטה הרא"ש, לא איפשטא, ולכן לא עבדינן עובדא להוציא מן היורשים בבריא.

• זה לשון הרמב"ם פ"ו נחלות ה"א

אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקור הירושה מן היורש אע"פ שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות והיתה לבני ישראל לחוקת משפט לומר שחוקה זו לא נשתנה ואין התנאי מועיל בה, בין שצוה והוא בריא בין שהיה שכיב מרע בין על פה בין בכתב אינו מועיל.

ושם הלכה ב'

לפיכך האומר איש פלוני בני בכורי לא יטול פי שנים, איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום. איש פלוני יירשני במקום שיש לו בת, בתי תירשני במקום שיש לו בן לא אמר כלום וכן כל כיוצא בזה.

אבל היו לו יורשין רבים כגון בנים רבים או אחים או בנות ואמר כשהוא שכיב מרע פלוני אחי יירשני מכלל אחי או בתי פלונית תירשני מכלל בנותי דבריו קיימין בין שאמר על פה בין שכתב בכתב.

• לאור זאת, אין לכתוב בצוואה "אני מוריש", אלא יש להקנות במתנה (בקניין סודר) את הרכוש אותו רוצים לתת, ולכתוב בצוואה: "אני נותן".
• עקרונית ניתן לתת מתנה שתחול באופן מיידי, אלא שהחיסרון בדרך זו הוא שבד"כ הנותן ("המוריש") מעוניין להנות מהנכסים עד יום מותו, ולתת רק את מה שייוותר.
• אם ידחה המוריש את הקניין עד לאחר מותו (בדומה לירושה החלה לאחר מותו), ויכתוב "נכסיי נתונים לפלוני לאחר מותי", הרי שהקניין לא יחול כלל, כמבואר הטעם ברשב"ם ב"ב קנ"ב ע"א (ד"ה לא ידענא)

דמיד כשמת נפלו נכסים קמי יורשים, ותו לא חיילא מתנתו.

• הפתרון לכך הוא ע"י נתינת מתנה מהיום ולאחר מיתה. בדרך זו הגוף שייך למקבל כבר מהיום, והנותן אוכל פירות עד יום מותו.
• מקור הדברים במשנה ב"ב קל"ו ע"א

הכותב נכסיו לבניו, צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה.

ופירשב"ם דמיירי במי שרוצה לישא אשה ואינו רוצה לשעבד נכסיו לאשתו, פן יפסידו בניו מאשתו הראשונה.

ובודאי ניתן להשתמש בדרך זו, גם כאשר רוצה לשנות את חלקי הירושה, וכן לתת למי שאינו מיורשיו.

• החיסרון בדרך זו הוא שהמוריש אינו יכול לחזור בו, שכן הקניין חל לגמרי כבר מיום עשייתו.
• הפתרון לכך הוא ע"י הוספת תנאי בנוסח: "מהיום ולאחר מיתה, אם לא אחזור בי".
• מקור הדין בדברי ר"ת המובאים בתוס' ב"ב קל"ה ע"ב

ומפרש ר"ת מהיום ולאחר מיתה היינו מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה, ומיירי כגון שפירש בפירוש מהיום אם לא יחזור עד לאחר מיתה

• וכך נפסק בשו"ע (חו"מ רנ"ז ז')

כתב לו מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה היא לגמרי כמתנת שכ"מ ויכול לחזור בו כל ימי חייו אף מהגוף.

• פתרון זה כוחו יפה לגבי נכסים המצויים ברשות הנותן. אבל עדיין קיימת בעיה, דאינו יכול להוריש ממון שעדיין לא זכה בו (וכגון רווחים שעתיד להרוויח, או ירושות שיפלו לו בעתיד), דאין אדם מקנה דשלב"ל.
• הפתרון לכך הוא "אודיתא" – הודאה, דהיינו שיודה שחייב לאותו אדם שרוצה להוריש לו סך של כך וכך.

וז"ל הרמ"א חושן משפט רנ"ז ז'

בריא שרוצה לחלוק נכסיו אחרי מותו שלא יריבו יורשיו אחריו ורוצה לעשות סדר צוואה בעודו בריא, צריך להקנות בקנין. ואפי' קנין אינו מהני אם רוצה ליתן להן דבר שאינו בידו אז, דאין אדם מקנה דבר שלא ברשותו, ואין מהני אלא דרך הודאה שמודה שחייב לכל אחד מהן כפי מה שירצה (ב"י סי' ר"נ בשם הרשב"א ומהרי"ק שורש צ"ד ומהר"ם פאדוואה סי' נ"ב). וע"ל סימן ס' סעיף ו':

• החיסרון בזה הוא, שעל המוריש לציין סכום מדוייק, ואיננו יכול להגדיר את סכום האודיתא כחלק מסויים מנכסיו ביום מותו. למשל, איננו יכול להודות שהוא חייב לו "חצי מהנכסים שיהיו ביום מותי".
• העצה לזה היא להתחייב סך גדול לאותו יורש, ולהתנות שאם היורשים יתנו לו סך כך וכך (כגון חלק מסויים מהירושה) הרי הם פטורים מלשלם חוב זה.

ומקור הדברים ברמ"א חושן משפט רנ"ז ז'

מיהו נ"ל דמה שנוהגין עכשיו לכתוב שטר חוב לבתו ולהתנות שאם יתן לבתו חלק חצי זכר יפטור מן החוב, צריך ליתן לה בכל אשר לו, דעיקר הוא החוב, ולכן צריך לקיים תנאו או ישלמו החוב.

ניסינו לעמוד במאמר זה על עקרונות הצוואה ההלכתית. כאמור בתחילת דברינו, לכל מקרה הנתונים המיוחדים לו, ומומלץ להיוועץ בדיין או רב הבקי ומנוסה בכל פרטי הדינים.