מה לברך על שניצל תירס, ברכה ראשונה ואחרונה?
מיוצר על ידי טבעול. רכיבים: תירס (53%), מים, קמחים [חיטה, תירס], שמן קנולה, חלבון חיטה, חלבון ביצה, סוכר, מלח, חומץ, מיצוי פפריקה, שמרים.
בס''ד יעקב ורהפטיג
[*] כיצד מברכין על הפירות על פירות האילן אומר בורא פרי העץ חוץ מן היין שעל היין אומר בורא פרי הגפן ועל פירות הארץ אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ ועל הירקות אומר בורא פרי האדמה רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים:
תיבת כיצד, מורכבת משלש מלים, כאי זה צד, פירושה באיזה אופן, והיא מלת שאלה על איכות איזה דבר או על דומה לו. וחוץ, היא מלת מיעוט. ולא הזכיר תחלת כל ברכה לפי שהוא נוסח משותף לכל הברכות, כלומר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם,
ופירוש ירקות, כלומר ירקות שדרכן להאכל חיים, וירקות שדרכן להאכל מבושלין כשבשלן כגון הכרוב והתרדין. אבל אם אכל הכרוב והתרדין ודומיהן חיים אינו מברך אלא שהכל. ואין הלכה כר' יהודה.
חוץ מן היין וכו'. מאי שנא יין? אילימא משום דאשתני לעלויא, אשתני לברכה? והרי שמן, דאשתני לעלויא ולא אשתני לברכה! דאמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ! אמרי: התם משום דלא אפשר, היכי נבריך? נבריך, בורא פרי הזית – פירא גופיה זית אקרי. – ונבריך עליה בורא פרי עץ זית! – אלא אמר מר זוטרא: חמרא – זיין, משחא – לא זיין. ומשחא לא זיין? והתנן: הנודר מן המזון מותר במים ובמלח, והוינן בה: מים ומלח הוא דלא אקרי מזון, הא כל מילי אקרי מזון, נימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל, דאמרי: אין מברכין בורא מיני מזונות אלא בחמשת המינין בלבד! ואמר רב הונא: באומר כל הזן עלי; אלמא משחא זיין! – אלא: חמרא סעיד, ומשחא לא סעיד. – וחמרא מי סעיד? והא רבא הוה שתי חמרא כל מעלי יומא דפסחא כי היכי דנגרריה ללביה וניכול מצה טפי! – טובא גריר, פורתא סעיד. – ומי סעיד כלל? והכתיב: ויין ישמח לבב אנוש ולחם לבב אנוש יסעד וגו' נהמא הוא דסעיד, חמרא לא סעיד! – אלא: חמרא אית ביה תרתי – סעיד ומשמח, נהמא – מסעד סעיד, שמוחי לא משמח. אי הכי נבריך עליה שלש ברכות! לא קבעי אינשי סעודתייהו עלויה. אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא: אי קבע עלויה סעודתיה מאי? אמר ליה: לכשיבא אליהו ויאמר אי הויא קביעותא, השתא מיהא בטלה דעתו אצל כל אדם.
ברכת בורא מיני מזונות – חז"ל הגדירו אלו תנאים מחייבים בברכת בורא מיני מזונות (סיבה),
או שתנאים אלה רק מוכיחים שקובעים עליה סעודה ולכן מברכים עליה בורא מיני מזונות (סימן) (וזאת הברכה בירור הלכה ג – 2).
חמשת המינין שהן: חטים, שעורים, כוסמין, שבולת שועל ושפון, הנאפין או מתבשלין שלא כעין לחם אין מברכין עליהן המוציא ולא שלש ברכות אלא מברכין עליהן בורא מיני מזונות ולאחריהן ברכה אחת מעין שלש. ואפילו אפה ובשל חמשת המינין עם שאר דברים, בטלין הן לגבי חמשת המינין והוו חמשת המינין עיקר ושאר דברים טפלה. ומברך על חמשת המינין ופוטר השאר, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכים עליהן בורא מיני מזונות. וכן הלכתא. ..
כל תבשיל שיש בו שום תערובת קמח של חמשת המינין אפי' הוא טפל והשאר עיקר ויש בו כזית בכדי אכילת פרס, הרי הוא כאילו היה עיקר ומברך עליו תחילה בורא מיני מזונות ולאחריו ברכה אחת מעין שלש. בד"א כשהוא מעיקר התבשיל, אבל אם אינו נתון אלא להכשיר כגון קמח שנותנים בתבשיל לפתות וכיוצא בו לדבק התבשיל הרי הוא בטל ומברך על השאר.
תנן התם על מעשה קדרה בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש הוא הנכון…
פת הבא בכסנין, אם קובע עליה סעודה, חוזר דינה להיות כמו לחם בכל פרטיו: נטילת ידיים, המוציא וברכת המזון.
וכך כותב השולחן ערוך (או"ח קס"ח, ו):
"פת הבאה בכיסנין מברך עליו בורא מיני מזונות ולאחריו ברכה מעין שלוש, ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו- מברך עליו המוציא וברכת המזון".כלומר, לא מתחשבים בדעת האוכל הפרטית, אלא ברוב בני האדם. כאמור, אכילת שיעור כזה שרוב בני האדם קובעים עליו סעודתם, נחשבת כקביעה לסעודה. אפילו שאין כוונת האוכל לקבוע סעודה על מאפה זה, ואינו משביעו.
וכמה הוא שיעור זה? נחלקו בדבר הפוסקים, כיוון שמצינו בדינים אחרים שיעורים שונים של הגדרת שיעור סעודה. לעניין עירוב תחומין בשבת, היא שיעור ג' או ד' ביצים, אך סעודת אדם בוקר או ערב שהיא סעודה גמורה ולא סעודת עניים שיעורה כ- ½2 ביצים. ולכן, יש שסברו שקביעת סעודה בפת הבאה בכיסנין היא ד' ביצים ויש שסברו שרק כ- ½2 ביצים. הרבה פוסקים סוברים לא כך ולא כך, אלא שיעור קביעת סעודה הוא כמות הלחם שרגילים לאכול בסעודת ערב שנקבעת על פת בלבד. וכן נוהגים. השיעור נקבע לפי ממוצע בני אדם, אך בזקן או ילד נמדד בכמות שזקנים או ילדים אוכלים אותו.אולם ב 'יביע אומר' לגר"ע יוסף מובא שהשיעור הוא ג'-ד' ביצים, ולכן הוא מדבר על 230 גרם (מתורגם מנפח) שזה 4 ביצים. (שיעור 3 ביצים הוא 168 גרם ולשיטה זו הוא בספק על ברכתו אם כלחם אם כמזונות)
שיעור ביצה נקבע לפי נפח ולא לפי משקל בצירוף החללים שבו ובפרט שאין בה כיסי אויר גדולים מאוד שאין מצטרפים לשיעור. שיעור ביצה המקובל לפי הגר"ח נאה(מנהג ירושלים) כ- 58 סמ"ק, ולפי החזון איש כ-100 סמ"ק. (ויש ששיערו לפי משקל). ובליקוטי יוסף הביא בשם אביו הרב עובדיה יוסף שליט"א שיעור 230 גרם.
ב. מ [6 ביצים-] 336 גרם עד חצי עשירית האיפה- [21.6 ביצים-] 1244 גרם: שבע – יברך המוציא וברכת המזון, לא שבע – ספק, ויאכל קודם כזית לחם ממש.
כל הנאמר עד עכשיו הוא באוכל פת הבאה בכיסנין לבדה. אך אם אוכלה עם שאר מאכלים כדרך האוכלים פת ודגים או בשר, להרבה שיטות ובהם המשנה ברורה, מצטרפים המאכלים עם פת הכיסנין, ונחשב כקביעת סעודה ומברך המוציא וברכת המזון. אמנם היו שפקפקו בדבר, כערוך השולחן, הסובר שדנים בפת לבד. אך המשנה ברורה פסק כן, וכך גם חושש האגרות משה (או"ח ח"ג סימן ל"ב).
ומכאן טענו רבים כנגד מה שנוהגים בשמחות כדי לא ליטול ידיים להגיש לחמניות העשויות ממי פירות שברכתם בורא מיני מזונות. אך כיוון שאוכלים בשר ודגים ושאר מאכלים והרבה פעמים הרבה מפת הבאה בכיסנין זו, ואז לכל הדעות הוא צריך נטילת ידיים המוציא וברכת המזון. ואפילו אוכלים מעט ממזונות אלו כבארוחה במטוס הרי להרבה פוסקים ובהם המשנה ברורה אף בזה צריך נטילת ידיים, המוציא וברכת המזון, ולכן עדיף שלא לאכול פת זו האפויה עם מי פירות בארוחה בה אוכלים בשר, דגים ושאר תבשילים.
נלע"ד פשוט דבפת אם בירך בורא מיני מזונות לא יצא וכדמוכח מדין פת הבאה בכסנין יע"ש ואין לך אלא מה שאמרו חכמים בפירוש דדוקא ברכת שהכל או ברוך המקו' שבראה ודלא כדברי החכם כה"ר דוד הלוי נר"ו.
(ע') ט') טו'> יד] * עירב קמח יב'} [יב] דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן ובשלו בקדירה, (מא) מברך יד בורא מיני מזונות ועל המחיה; * ואם עשה ממנו פת, (מב) מברך המוציא * וברכת המזון; (פ') ודוקא שיש באותו קמח מחמשת מינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן (מג) בכדי אכילת פרס, טו אבל ו} אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים, * אינו מברך לבסוף ברכת המזון, אלא (מד) בתחלה <יב> מברך המוציא כיון שיש בו (מה) טעם דגן אף על פי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, טז'> (מו) ולבסוף (מז) על המחיה; ואם בשלו * (מח) בקדירה, * (מט) מברך תחלה בורא מיני מזונות יז'> * ואחריו בורא נפשות.
(מח) בקדירה – ר"ל ולא היה בהקמח של מיני דגן כזית בכדי אכילת פרס [או שהיה בהקמח כשיעור והוא לא אכל עד שיעור כזית וכנ"ל באות הקודם] דאף דבתחלה מברך במ"מ וכנ"ל בס"ב אבל על המחיה אינו יכול לברך אלא על שעור כזית דגן וע"כ מברך רק ברכת בנ"ר בשביל יתר המינים המעוררים /המעורבים/ בתבשיל זה. ועיין בביאור הלכה שביארנו דלאו דוקא תערובות קמח בקמח דאינו מנכר כ"כ המיני דגן דה"ה אם עירב ה' מיני דגן עם דבש ותבלין או שאר מינים וכההיא דס"ב הנ"ל [מח] ג"כ בעינן שיהא מהחמשה מיני דגן כזית בכדי א"פ ואי לא"ה אינו מברך ברכה אחרונה אלא בנ"ר [מט] וע"כ מיני [גרויפין] מה' מיני דגן שמבשל עם בולבע"ס וקטניות וכיו"ב אין לברך לבסוף על המחיה אלא דוקא כשאכל מהמיני דגן כזית בכדי אכילת פרס. ומ"מ לענין פת כיסנין שמעורב בתבלין הרבה [כגון צוקע"ר לעק"ך] נוהגין העולם לברך עליו לבסוף על המחיה כשיש בו כזית אף שבמין דגן לבדו שנמצא בו אין בו שיעור כזית ואולי שטעמם מפני שהתבלין בא להכשיר את האוכל מצטרף עם האוכל גופא לשיעור וכדאיתא כעין זה במ"א סימן ר"י. ולכתחלה טוב ליזהר לשער שיהיה בהקמח שיעור כזית:
בנוגע לעוגת גבינה או כרוכית (הנקרא שטרודל), כיון שהגבינה והפירות שבתוך הכרוכית ניכרין בפני עצמן, לכן אף אם השיכבה של הדגן היא עבה וחייב לברך מזונות, מ"מ לאחריהם יש לברך בורא נפשות כיון דאין רגילים לאכול מהם כזית בכדי אכילת פרס, ולא דמי "ללעקאך" שהסוכר מעורב יפה ונעשה כגוף אחד עם הדגן משא"כ באותם הדברים שהזכרנו אף שהגבינה והפירות נטפלים לקמח אבל הרי הם נפרדים. /מילואים והשמטות/ +כל זה כפי הכרעת המשנ"ב כהחיי אדם בסי' ר"ח סעיף ט', אך העירו לי שבשו"ע הרב סי' רי"ב ובעוד מקומות מבואר שסובר דאם נאפה או נתבשל ביחד ויש בכל התערובת כזית דגן בכא"פ =בכדי אכילת פרס=, שאף אם אכל רק כזית בלבד מהתערובת אפי"ה מברך לאחריו מעין שלש.
אף על גב שבכל דבר שיש בו מה' מיני דגן מברכין בורא מיני מזונות כמבואר לקמן כלל נ"ד סי' ט', אבל ברכת על המחיה היה ראוי להחמיר אלא אם כן שיש באותו מאכל כל כך שיאכל כזית קמח בכדי אכילת פרס. והעולם לא נהגו לדקדק בזה, ומברכין על המחיה, ויש להם על מי לסמוך(ו) (סימן ר"ח):
סעיף כב
ומכל מקום נראה לי דדוקא כמו "לעקיך" ו"צוקער לעקיך" [עוגה מתוקה] שידוע שהעיקר הוא להטעים הקמח והעיסה. אבל מיני גרופין [כוסמת] שמבשלין עם בולבעס [תפוחי אדמה] וקטניות, דוקא כשאכל כזית בכדי אכילת פרס, מברך על המחיה, ואין אחד בטל לחבירו: +
שלום וברכה, ברכת השניצל היא 'שהכל', מפני ששכבת פירורי הלחם טפל לעוף (הגרע"י כמובא בילקוט יוסף רד הע' ב, שבט הלוי ד קסא, שו"ת מנחת אשר ח"ב יד). מקורות והרחבה: יש אומרים שאם מערב את הלחם או את הפירורים כדי לדבק את הבשר, או כדי שלא ידבק השניצל למחבת בשעת הטיגון, מברך עליהם שהכל נהיה בדברו, אבל אם נותנם כדי לשבוע, או אף כדי לתת טעם בלבד, מברך עליהם בורא מיני מזונות (אור לציון ח"ב יד יט). בפועל הפירורי לחם שבשניצלים עשויים גם לטעם, לכן לדברי האור לציון ברכת השניצל המצוי היא מזונות. יש אומרים שאם יש מעטה דק של פירורי לחם יברך שהכל. ואם יש מעטה עבה של פירורי לחם יברך מזונות (הגרי"ש אלישיב וי"א כן בשם הגר"מ פיינשטין כמובא בוזאת הברכה עמ' 261). ויש אומרים שבמעטה עבה יברך שתי ברכות, מזונות על שכבת פירורי הלחם ושהכל על העוף (הגרח"פ שיינברג וי"א כן בשם הגר"מ פיינשטין, כמובא בוזאת הברכה שם, וראה בהערות הגרי"ש אלישיב ברכות לו: שירא שמים יברך שתי ברכות). אמנם נראה מהגרע"י ושבט הלוי המובאים לעיל ומעוד פוסקים שגם על שניצל עם שכבה עבה של פירורי לחם הברכה היא שהכל. וכן דעת הגר"א וייס שליט"א (שו"ת מנחת אשר שם). וביאר המנחת אשר שברכת השניצל היא שהכל משתי סיבות: א. שונה ציפוי מתערובת. ציפוי לעולם טפל למה שמצופה על ידו. ב. הקמח שבציפוי מעורב עם ביצים ושמן ואינו ניכר בצביונו וחזותו טפל הוא לגבי העיקר. עכת"ד המנחת אשר. וכן מנהג העולם לברך תמיד שהכל. ועוד שברכת שהכל פוטרת הכל (יותר בשופי ממה שברכת מזונות פוטרת שהכל ואכמ"ל).
קשה לומר שהציפוי טפל לתירס.כי בשניצל בשר אפשר לאכול בלי הציפוי ףאך בתירס העיקר זה הציפוי שגםמחזיק את גרעיני התירס שאין דרך לאוכלם לבד,
