תחילה יש להקדים ולסייג: דיון זה אינו עוסק בעצם זיהוי התכלת, בשאלת חידוש מצווה שנגנזה, או בחשש יוהרא והוצאת לעז על מנהג כזה או אחר. תשובתנו מצומצמת אך ורק למי שכבר החליט להטיל תכלת בציציותיו, וברצונו לברר כיצד לנהוג נכונה מתוך בירור הסוגיות והפוסקים (ואין בזה הוראה להטיל פתיל תכלת).
באשר לשאלה כיצד מתייחסים לראשונים שפסקו את שיטתם לכאורה מבלי להתייחס באריכות ללשון הספרי (ויצוין כי בלשון התוספתא המצויה לפנינו אין התייחסות מפורשת למניין פתילי התכלת). דרכם בקודש של הראשונים לא הייתה בהכרח לפרוס את כל מערכת המראי-מקומות והראיות, אלא לפסוק על פי שטף הסוגיות, על פי המסורת שקיבלו מרבותיהם, ובהתאם לנוסחאות המדויקות שהיו פרוסות לפניהם. משכך, כל ראשון פירש את המקורות על פי רוחב בינתו, ואין בסתימת דבריהם כדי להפקיע את יסוד הדין הנלמד.
לשאלתו, האם יש בהוספת חוטי תכלת משום איסור "בל תוסיף": למעשה, אין איסור תורה של "בל תוסיף" בהוספת חוט תכלת נוסף – אף לשיטת הסוברים שעיקר שיעור התכלת הוא חוט אחד בלבד. גדר איסור "בל תוסיף" במצוות ציצית נאמר על הוספת כנף חמישית בגד, או הטלת ב' ציציות בכנף אחד, וי"א שגם על הטלת חוטים מעבר לשיעור המוטל על הבגד (מעל ארבעה חוטים מדרבנן, או מעל שמנה חוטים אף מדאוריתא). משכך, הקפדה על מתכונת של ארבעה חוטים, רק שינוי במספר חוטי התכלת – אינו בכלל זה.
לשאלתו, איך יוצאים לכתחילה באופן היותר מהודר. מאחר ואין לנו מסורת בענין התכלת, אין לנו דרך להכריע בשאלה זו. לפיכך התשובה התמקדה על איך ומה נעשה כדי לצאת יד"ח כל הדעות, מבלי להיכנס למח' או איסור. והעולה מכל האמור הוא: יש לנהוג כשיטה אמצעית – ראב"ד, במיוחד שהספרי מסייע ליה. והתוס' הסכימו שאם פחת – כשר, ויש מקום נרחב לומר דלדעת הרמב"ם, אם הוסיף – לא גרע. וכך נהגו כל רבני בית ההוראה הלובשים תכלת.
מקורות
הפסוק אומר: "ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת והיה לכם לציצת וראיתם אֹתו" (במדבר, טו, לח)
"גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה" (דברים כב, יב)
מה הפירוש ציצית
בגמ' מנחות (מב.), "ת"ר, 'ציצית', אין ציצית אלא ענף, וכן הוא אומר (יחזקאל ח, ג) 'ויקחני בציצית ראשי'. ואמר אביי, וצריך לפרודה כי צוציתא דארמאי". ופירש"י, "כבלורית של עובדי כוכבים דבוקות מלמטה ופרודות מלמעלה". וכתב הרמב"ם (פ"א מהל' ציצית ה"א), "ענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד, הוא הנקרא ציצית, מפני שהוא דומה לציצית הראש, שנאמר "ויקחני בציצית ראשי" (יחזקאל ח':ג')".
לפני שנתחיל, יש לבאר המושגים:
ציצית – החוטים היוצאים מהגדיל, כציצית הראש (קווצות שיער מפוזר היוצא מ'קוקו'/קשירה).
פתיל – חוט שזור, אחד מהחוטים הנ"ל.
הכנף – דרשו חז"ל: 'מין כנף', צבע הציצית כצבע הבגד.
גדיל – אותו חלק בו מתקיימים החוליות והכריכות שאנו כורכים סביב החוטים.
מספר החוטין
בגמ' (שם מא:, ובבכורות לט:), "ת"ר, כמה חוטין הוא נותן. בית שמאי אומרים, ד' (חוטין נותן בחור הטלית וכופלן לשמנה – רש"י). ובית הלל אומרים, ג'". "אמר רב פפא, הלכתא ד'" (שם מא:).
ובגמ' (שם לט:), "רבה בר בר חנה סבר, כתיב (דברים כב, יב) 'גדיל', וכתיב (במדבר טו, לח) 'פתיל', או גדיל או פתיל. ורב סבר, לעולם פתיל בעינן. וההיא גדילים – למניינא הוא דאתא: 'גדיל' – שנים, 'גדילים' – ארבעה. עשה גדיל, ופותליהו מתוכו".
ובגמ' (שם מא:), "אמר רב נחמן בר יצחק לא קשיא, כאן בטלית בת ארבעה חוטין (שנים תכלת ושנים קלא אילן כשר – רש"י), כאן בטלית בת שמונה חוטין (ארבע תכלת, והטיל בה ארבע קלא אילן, לקיים מצות שני מינים, פסולין. דהואיל ולבר קלא אילן איכא חוטין כל צורכה, חיישינן דלמא מצריך לטלית אחריתי, ושקיל הנך דתכלת מהכא, ותלי לה התם. וליכא הכא אלא קלא אילן. אי נמי, שקיל הנך דקלא אילן ותלי בה – רש"י)".
ובגמ' (שם מב.), "רב אחא בר יעקב רמי ארבע, ועייף להו מיעף (כופל לה קודם שיתלם בציצית), ומעייל להו בגלימא (מכניס הכפל בנקב הטלית), ואביק להו מיבק (עונבן שחוזר ומכניס שתים הראשים בתוך הכפל ותלויין בעניבה בטלית). קסבר, בעינן תמניא בגלימא, כי היכי דליהוי 'גדיל' 'גדילים' במקום פתיל (דהכי דריש: 'גדיל' – שנים, 'גדילים' – תרתי, משמע שהן ד' חוטין, ואחר כך כופלן לשמנה). רב ירמיה מדפתי רמי תמניא (חוטין), דאינהו שיתסר (לאחר שהכניסן בטלית כופלן והן שיתסר. וביארו התוס', דריש 'גדילים' ארבעה, וכן מתכלת. שבשעת נתינתן בטלית יהיו שמנה), ולא אביק להו. מר בריה דרבינא עביד כדידן (מכניס ד' חוטין ואחר כך כופלן לשמנה)".
ובגמ' (סנהדרין פח:), "והאיכא ציצית דעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, ויש בו להוסיף, ואם הוסיף גורע בציצית". ופירש"י, "ד' חוטין, דילפינן 'גדיל' – ב', 'גדילים' – ד'".
דעת התוס', שיש להטיל להטיל ד' חוטים. ומ"מ במקום ואין לו חוטין, יכול להטיל רק שני חוטי לבן או שני חוטי תכלת. וכן יכול להוסיף עד ח' חוטים.
הרמב"ם (פ"א ה"א) כתב, "ואין לחוטי הענף מנין מן התורה". וכתב הב"י (סי' יא), "ונראה לי דהכי פירושו: בתורה לא נתפרש מניין חוטי הענף, אבל מדברי סופרים יש להם מניין: ארבעה חוטין כפולים, כדאמרינן בהתכלת: רב אחא בר יעקב רמי ארבעה ועייף להו, ורב ירמיה דהוה רמי תמניא פליג ארב אחא, וסבר שמניין החוטים מדברי סופרים – שמונה שהם ששה עשר, וכשמוסיף על המניין שקבעו סופרים – עבר בבל תוסיף, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והיינו דאמרינן בפרק הנחנקין: 'והא איכא ציצית, דעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע'. ואנן קיימא לן כרב אחא בר יעקב, ואם כן – כל שהטיל יותר מארבעה חוטין, עבר בבל תוסיף".
ועוד הביא (שם) הב"י, "וכן כתב המרדכי בתחלת הלכות ציצית בשם תוספות שנץ. ומשום הכי הוה רמי רב ירמיה תמניא, אף על גב דבארבעה סגי. ואפילו טובא נמי יכול להוסיף, שכיוון שניתן רשות להוסיף על ארבעה חוטים שאמרה תורה – תמניא כמאה, ומאה כתמניא. אחר זמן בא לידי ספר העיטור, ומצאתי שכתב, אהא דקאמר בפרק התכלת גבי ציצית אין לו שיעור למעלה, דהיינו לומר, שאם רצה להוסיף – מוסיף, בין במנין בין באורך… ובתשובות הרשב"א מצאתי שנשאל: אם הוסיף על שלשים ושתים חוטים שבציצית, אם פסול? והשיב: אם הוסיף – ודאי פסול, כדאמרינן בסנהדרין: "והא איכא ציצית, שיש בו להוסיף, ואם הוסיף – גורע", עד כאן. ואפשר דבזמן הזה דליכא תכלת מיירי, וכמו שכתבתי לדעת ר"י. ואפשר דבזמן דאיכא תכלת נמי קאמר, דלעולם אין מוסיפין על שלשים ושתים בין הכל. וכן נראה מדברי סמ"ק, שכתב בסימן קע"ז שלא להוסיף על המצוות, כגון לעשות חמשה חוטים בציצית, שהם עשרה כפולים… וכיוון דכל הני רבוותא פליגי על בעל העיטור, כוותייהו נקטינן, ואין להוסיף על ארבעה חוטין כפולים שהם שמונה".
והסמ"ג כתב, "דשעור חוטי ציצית הל"מ".
מנין חוטי התכלת
שיטת הרמב"ם
"ויהיה אחד משמונת החוטין חוט תכלת, והשבעה לבן" (פ"א מהל' ציצית ה"ו).
ובתשו' הרמב"ם (בלאו סי' רפו), "יש לו לטוות חוט אחד מקצתו תכלת ומקצתו לבן, ויש לו להכניס כל חוט בפני עצמו וכופלו ושוזרו עד שיהיו שבעה חוטין לבן ואחד תכלת, שנאמר, 'פתיל' – אחד ולא שנים. ולפי שהמצוה של תכלת שיהא הפתיל כולו תכלת, לא נעשה מן הלבן אלא כריכה אחת בלבד סמוכה על הכנף – מין כנף, ושאר החוליה עם החוליות כולן בתכלת, חוץ מכריכה אחרונה שהיא בלבן, הואיל והתחיל בו. וכן כתב רבינו שמואל בן חפני הכהן ז״ל בספר שחבר בלשון ערבי".
מקורות לרמב"ם:
במדרש תנחומא (בובר פ' קרח ד): "אמר לו קרח למשה רבינו, משה, טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית? אמר לו משה, חייבת בציצית. אמר לו קרח, טלית שכולה תכלת אינה פוטרת עצמה, וארבעה חוטין פוטרין אותה?". ופשט "ארבעה חוטין" הוא: חוט אחד על כל כנף.
ועיין ברש"י על התורה (במדבר טז, א) שכתב וז"ל: "אפשר טלית של מין אחר – חוט אחד של תכלת פוטרה". ובתרגום יונתן (שם ב): "דציציית יהון מן חיוור, וחוטא חד דתיכלא יהי ביה".
ובמשנת רבי אליעזר (פרשה יד), "כמה חוטין הוא נותן בה, שמונה. כנגד שמונת ימי המילה שנצטוה עליה אברהם אבינו. דבר אחר, כנגד שמונה רקיעים שעד כסא הכבוד, שבעה שעד החיות ואחד על גביהן, שנאמר ודמות על ראשי החיה רקיע" (הרי שהאחד שונה מן השבעה שהם לבן והוא תכלת).
ובזוהר (ח"ג קעה ע"ב), "והיא חוטא חד ורשימא בגוונהא".
ראשונים כדעת הרמב"ם:
המספיק לעובדי השם (פל"ג על הציצית עמ' 101) לרבינו אברהם בן הרמב"ם, ספר המנהיג (הל' ציצית עמ' תרמב) העתיק תשו' הרמב"ם לחכמי לוניל. אורחות חיים (ח"א הל' ציצית אות יא) העתיק דברי הרמב"ם, והמשיך וכתב (אות יב), "וביאר בתשובות שאלה לחכמי לוני"ל, שיש לטוות חוט א' מקצתו תכלת ומקצתו לבן. ויש לו לתפוש כל חוט וחוט בפני עצמו וכופלו ושוזרו עד שהוא ז' חוטין לבן וא' תכלת, שנאמר 'פתיל תכלת' – אחד ולא שנים. והגיה עליו הראב"ד, דששה לבן והשנים תכלת". וכן מוכח מדברי רבנו פרחיה (שבת כה:). וכן הסכים במגדל עוז. ובקובץ שיטות קמאי (מו"ק יח:) הביא שכ"כ רבנו שלמה בן היתום. ובס' כד הקמח (לרבינו בחיי, ציצית) כתב, "ומשפט החוטין הוא, שיהיו ז' לבנים והאחד תכלת, משום שנאמר 'פתיל תכלת', כלומר חוט אחד של תכלת. והתכלת הזה חוט של צמר צבוע בדם חלזון, שהוא דג שהיה מצוי בים המלח. ויש אומרים, כי התכלת צריך שיהיו ב' חוטין והלבן ו'".
אחרונים כדעת הרמב"ם:
ספר הקנה (מ' ע"ב), ובשערי צדק (למהר"י גיקאטליה שער א דף ט ע"ב), ובטעמי המצוות לרדב"ז (מצוה פ"ד), ובס' מגיד מישרים (פרשת קרח) למרן רבי יוסף קארו, ובס' קרית ספר למבי"ט (הל' ציצית פ"א מצוה כה). וכ"כ האר"י בשער הכוונות (שער הכוונות שער ו' ענין הציצית), ובפרי עץ חיים (שער התפלה פ"ד יא ע"ב). ובס' חרדים (פ"י אות מד), ובתולעת יעקב, ובמשכנות יעקב (או"ח סי' יג).
והגר"י קאפח סיים, "וכבר הוכח מהציציות של חיילי בר כוכבא שנמצאו במדבר יהודה, שהם עשויים כשטת רבנו, דרק חצי החוט צבוע תכלת".
שיטת הראב"ד
"א״א, טעות הוא זה, אלא השנים תכלת והששה לבן".
ועיין בפירוש הגר"י קאפח שכתב, "כל אותן התשובות שכאלו נשלחו מרבנו לחכמי לוניל, כולן זיוף שנעשה עוד בחיי רבנו". וכתב לדחות כל הראיות לרמב"ם, דגם הראב"ד ס"ל פתיל אחד ולא שנים, אבל פתיל אחד מתוך הארבעה, ולא פתיל אחד מתוך הארבעה כפולים שהן שמנה…".
והוסיף להביא ראיה מדברי הספרי (שלח פיסקא קטו) שכתב, "'ועשו להם ציצית', אין ציצית אלא דבר היוצא, ודבר כל שהוא. וכבר נכנסו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לעליית יונתן בן בתירה ואמרו: ציצית אין לה שיעור. כיוצא בו אמרו, לולב אין לו שיעור. 'ועשו להם ציצית', שומע אני יעשה חוט אחד בפני עצמו, ת"ל 'גדילים'. מכמה גדילים אתה עושה, אין פחות משלשה דברי ב"ה. בש"א, שלשה שלצמר ורביעית שלתכלת. והל' כב"ש" (וכן הוא בילקוט שמעוני שם רמז תשנ).
ראשונים כדעת הראב"ד:
הערוך (ערך תכלת), המאירי (יבמות ה:), סמ"ג (עשה כו) כתב, "שתים של לבן ושתים של תכלת, או ג׳ של לבן ואחת של תכלת, כדכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. וכופלו לח׳ וחוט של כרך מן המנין".
ובביאור הגר"א על רעיא מהימנא (פינחס רכח:) כתב, "והוא חוט הרביעית כדעת הראב"ד, וכמש"ש שכן עיקר, וכ"ה בספרי שלנו".
והחיד"א בספרו חומת אנך (שלח אות י) הביא בשם הרב הגדול מהר"ר וידאל צרפתי זלה"ה בפירושו כ"י, "והנה סברת הרמב"ם ז"ל, שבעה חוטי לבן ואחד תכלת. וסברת הרא"ש ז"ל בתשובה, ארבע חוטי לבן וארבע חוטי תכלת. והנכון סברת הראב"ד ז"ל, ששה חוטי לבן ושני חוטי תכלת".
שיטת רש"י והתוס'
רש"י מנחות (לח.) במשנה, "דמצוה לתת תכלת ב' חוטין בציצית".
ובתוס' (שם ד"ה התכלת) כתבו, "מצוה לתת ב' חוטין תכלת וב' חוטין לבן בציצית. ובתוס' (שם מא: ד"ה ב"ש), "ושמע מינה הא דדרשינן גדילים ד', היינו בכפילה, ואלבן קאי. והשתא סברי ב"ש דהוא הדין תכלת, ד'פתיל' – לאו דוקא. וסברא הוא להשוותם, והיינו ד' חוטין בלא כפילה… וכן משמע בספרי (כי תצא פיסקא רלד): 'ועשו להם', שומע אני יעשה אותן אחד בפני עצמו, תלמוד לומר 'גדילים'. מכמה גדיל אחד נעשית, אין פחות משלשה, דברי ב"ה. ב"ש אומרים, ד' של תכלת, ד' של צמר. כי דייקת בה משמע, דב"ה דרשי גדילים, ואכל גדיל קיימי, והשתא הויא דומיא דבית שמאי דאיירי בתכלת ובלבן. ומיהו בספרי איכא דאמרי, שנים של לבן, ואחד של תכלת".
ראשונים כדעת התוס':
ס' העיטור (הל' ציצית דף סז טור ב), רבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף הל' ציצית דף יא.), פסקי רי"ד (מנחות לט:). הסמ"ג (עשה כו) כתב, "שתים של לבן ושתים של תכלת, או ג׳ של לבן ואחת של תכלת". ובערוגות הבשם (הקדמון, רבנו אברהם ב"ר עזריאל, ח"ג עמ' 213), ובשו"ת הרא"ש (כלל ב סי' יב), וכ"כ הטור (סי' יא), ובנימוקי יוסף (הלכות קטנות מנחות – ציצית יא.).
הוספה/הפחתה על המנין
מתני', "התכלת אינה מעכבת את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת".
ובגמ', "לימא מתני' דלא כרבי. דתניא (במדבר טו, לט) 'וראיתם אותו', מלמד שמעכבין זה את זה, דברי רבי. וחכ"א, אין מעכבין. מ"ט דרבי, דכתיב (שם, לח) 'הכנף' – מין כנף, וכתיב 'פתיל תכלת', ואמר רחמנא 'וראיתם אותו', עד דאיכא תרוייהו בחד. ורבנן, 'וראיתם אותו', כל חד לחודיה משמע. לימא דלא כרבי. אמר רב יהודה אמר רב, אפי' תימא רבי, לא נצרכא אלא לקדם. דתניא, מצוה להקדים לבן לתכלת. ואם הקדים תכלת ללבן – יצא, אלא שחיסר מצוה… דלא עביד מצוה מן המובחר… אמר רבא, לא נצרכא אלא לגרדומין. דאי איגרדם תכלת וקאי לבן, ואי איגרדם לבן וקאי תכלת – לית לן בה. דאמרי בני ר' חייא, גרדומי תכלת כשרין…".
ובגמ' (מנחות מב.), "רב אחא בר יעקב רמי ארבע… קסבר, בעינן תמניא בגלימא, כי היכי דליהוי 'גדיל' 'גדילים' במקום פתיל. רב ירמיה מדפתי רמי תמניא, דאינהו שיתסר, ולא אביק להו. מר בריה דרבינא עביד כדידן", מוכח שאין איסור להוסיף עוד חוטין. וי"ל דאין חילוק בין מוסיף לבן או תכלת. ויל"ד.
ובספר החינוך (שלח מצוה שפו) כתב, "שאין מעכבין זה את זה, כגון אנו היום שאין אנו מוצאין תכלת, שלא נמנע מפני זה מהטיל חוטין לבנים מבלי תכלת בטלית, ונברך עליהן כאילו הוא בשלמותו עם התכלת. וכן בזמן שהתכלת נמצא, מי שלא היו לו חוטין לבנים – יכול להטיל תכלת בסדינו, ומתעטף בו, ומברך עליה".
והתוס' (בכורות ד"ה כמה) כתבו, "צריך לדקדק אם ד' בין הכל, או ארבע ללבן וארבע לתכלת… ולפי זה מה שאנו עושין עכשיו, הוי פלגא לשם לבן, ופלגא לשם תכלת". ועיין בתוס' (מנחות לח. ד"ה התכלת) שכתבו, "מצוה לתת ב' חוטין תכלת וב' חוטין לבן בציצית. ומשמע לכאורה דאין זה מעכב את זה, שאם הטיל שני חוטין מן האחד – יצא… וצ"ל דכל זה יש במשמעות 'גדילים', דאי עביד תכלת ולבן בין שניהם ד' חוטין – גדילים קרינא ביה. ואי עביד מכל חד וחד גדילים, כגון ד' חוטין לבן וד' חוטין תכלת – גדילים נמי קרינא ביה, ולאו מוסיף הוא". ובסוף כתב, "ומיהו טעם זה דפתיל לא יתכן, דבפרק בא לו משמע וקיצץ, דמקצץ אחד לשנים. והכא על כרחין לא משמע תרי, כדמוכח בספרי בפרשת שלח לך ובפרשת כי תצא: 'ועשו להם ציצית' שומע אני חוט אחד בפני עצמו, ת''ל 'גדילים', כמה גדילים נעשין, אין גדיל פחות משלשה חוטין כדברי בית הלל. משמע דמ'פתיל' לא הוה שמעינן אלא חד. ועוד, דאי 'פתיל' משמע תרי, ו'הכנף' מין כנף לכל הפחות חד, א''כ בלא 'גדילים' נמי תיפוק ליה תלתא. וצריך לומר שחולק על הש''ס שלנו, דמשמע דחד מתכלת מהני".
ובפסקי רי"ד (מנחות לח.) כתב, "מצוה ליתן בציצית תכלת ולבן, ואם עשה כל שמנה חוטין לבן או כולן תכלת יצא, ולא מעכבי אהדדי".
וכן נראה מדברי מהר"י אבוהב (או"ח סי' יב) שכתב בביאור דעת הרמב"ם, "שנראה שהוא לוקח זאת המשנה כפשטה, שלכתחלה אם אין לנו תכלת נטיל ב' חוטים של לבן לבד, או של תכלת לבד כשאין לנו לבן…". ואיך נטיל רק תכלת לבד, הא זה חצי חוט. אלא ודאי יטיל חוט שלם של תכלת.
ובבית יוסף (סי' יב) כתב לבאר את הרמב"ם, "ונראה לי, שהרמב"ם ודאי פסק כרבנן, וכפשטא דסתם מתניתין, דקתני: 'התכלת אינו מעכב את הלבן' וכו', שאם אין לו אלא מין אחד – עושה אותו מין שיש לו. וכתב, שאם אין לו תכלת, עושה לבן לבדו; וממילא משמע דלבן אינו מעכב את התכלת. וכל שכן הוא, שהרי עיקר המצוה בתכלת, ואם היכא שאין לו תכלת – עושה לבן לבדו, כל שכן שכשאין לו לבן, שעושה תכלת לבדו".
וכ"כ בשו"ת הרדב"ז (ללשונות הרמב"ם הל' ציצית פ"א ה"ד), "ועתה הט אזנך ושמע מה שאני סובר בדבריו ז"ל, דכולה האי רישא לא מיירי אלא לאשמועינן דאין התכלת מעכב את הלבן, ולא הלבן את התכלת. כיצד, הרי שאין לו תכלת – עושה לבן לבדו, וכש"כ אם אין לו לבן – עושה תכלת לבדו, דעיקר המצוה הוא התכלת, וגם כי הלבן מצוי. ולא מבעיא היכא דמעיקרא לא נתכוון אלא לעשות מין אחד, דפשיטא דאין אחד מעכב את חברו. אלא אפילו היכא דנתכוון לעשות הציצית משני המינים, אין אחד מעכב את חברו. וכגון שהטיל בה ד' חוטי לבן כפולים, וד' חוטי תכלת כפולים, דהא קי"ל שיכול להטיל בה ט"ז חוטין, דאין לחוטין מנין מן התורה, ונפסקו ונתמעטו עד הכנף ממש – כשרה בשמונה חוטין של תכלת, וכן איפכא…".
וכן נשמע מדברי ס' קרית ספר (הל' ציצית פ"א מצוה כה) שכתב, "והתכלת אינו מעכב את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת, דכתיב 'וראיתם אותו', כל חד לחודיה משמע. ואף על פי שאין אחד מעכב חברו, אינן אלא מצוה אחד, דכתיב 'והיה לכם לציצית', מלמד ששניהם מצוה אחד… והלובש טלית שיש בה לבן או תכלת או שתיהם כאחד, קיים מצוה אחת מדאוריתא. דאע"ג דקפיד קרא אתכלת, הא כתב 'וראיתם אותו' לומר דאינו מעכב זה את זה".
בס' כבוד יו"ט (פ"א מהל' ציצית ה"א) כתב, "כתב הכ"מ, ויש לתמוה מדאמרינן וכו' וצ"ע. ונראה לי לתרץ לקושיא זאת בדוחק, עם מ"ש רבינו דענף הוא הנקרא לבן, ועם זה נוכל לומר דמאי דקאמר 'ואין לחוטי הענף מנין מן התורה', ר"ל דאע"ג דעשה חוטי הענף דהוא הלבן ד', וד' מתכלת. או ה' מתכלת, ושלשה מהענף – יצא לעולם. דמנין הכל הם ארבעה חוטים כדמפרש בגמרא. ואף על גב דמשמע מדברי רבינו ז"ל בסמוך, דתכלת הוא חוט אחד, היינו למצוה מן המובחר, אבל בדיעבד יצא".
ובערוה"ש (סי' ט סע"ב) כתב, "הציצת צריך להיות משני מינין, מחוטי לבן וחוטי תכלת, כדכתיב (במדבר טו, לח) 'ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת'. ורש"י ותוס' כתבו בר"פ התכלת (מנחות לח.) דבעינן שני חוטי לבן ושני חוטי תכלת. והרמב"ם ריש הל' ציצת כתב, חוט אחד של תכלת וג' לבן. והסמ"ג במצוה כ"ז כתב כשני הדעות, וז"ל, 'שתים של לבן ושתים של תכלת, או ג' של לבן ואחת של תכלת', עכ"ל. ומשמע דאין קפידא בזה. אבל מתוס' שם משמע דשנים לעיכובא".
שו"ת ישועות מלכו להגאון מקוטנא זצ"ל סי' א' ב' ג' בארוכה לפקפק בחידוש התכלת אך עכ"ז כותב בין דבריו "עם כל זה איני אומר קבלו דעתי, ולהכריח להסיר התכלת, אחר שלא נפסל גם אם איננו תכלת".
ובשו"ת מים חיים (משאש או"ח ב סי' צט) כתב, "ור"ל, אף על גב שמצוה לתת חוטי תכלת בציצית, אפילו הכי אין זה מעכב את זה, אי עביד כלן תכלת או כלן לבן יצא".
אך בס' יד פשוטה כתב, אחר שהרמב"ם כתב בתשו' (הו"ד לקמן) שלמדינן 'פתיל' אחד ולא שנים, "שמן התורה צריך דווקא חוט אחד של תכלת לא פחות ולא יותר, וזה נתפרש בדברי סופרים מדרשה. על זה שפיר יתכן לומר עיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, ויש בו להוסיף, ואם הוסיף עוד חוטי תכלת גורע".
ועיין בקובץ והיה לכם לציצית (ח"ב עמ' סב) שכתב, "נלפע"ד שיש לנהוג כמו הרמב"ם, שלשיטתו יהיו הציציות פסולים אם נשים יותר מחצי חוט תכלת, כי פתיל אחד אמרה תורה, ואין ציצית הכנף תכלת. משא"כ לשאר שיטות הלא אין התכלת מעכב את הלבן, שלשיטתם פירושו: אם ישים חוט לבן במקום חוט תכלת – אינו מעכב וציציותיו כשרים".
קלא אילן
בגמ' מנחות (מא:), "ת''ר, טלית שכולה תכלת, כל מיני צבעונין פוטרין בה, חוץ מקלא אילן. מיתיבי, טלית אין פוטר בה אלא מינה. טלית שכולה תכלת, מביא תכלת ודבר אחר ותולה בה. וקלא אילן לא יביא, ואם הביא כשר. אמר רב נחמן בר יצחק לא קשיא, כאן בטלית בת ארבעה חוטין, כאן בטלית בת שמונה חוטין".
ופירש"י, "דדמי לתכלת. וזימנין דמזבן לה לאינש אחרינא, וסבר דכל חוטיה תכלת. וכי מצריך לטלית אחריתי, שקיל תרי חוטים מהכא ונותן שם עם לבן, ותחת אלו יתן לבן. ונמצאת אחת מהן נפטר בקלא אילן לשום תכלת, ושדי קלא אילן עם לבן בציצית, והוי כלאים בלא מצוה".
ובתוס' (ד"ה ואם הביא) תמה, "למאי דפירש בקונטרס דקלא אילן במקום לבן פסול, משום שדומה לתכלת, ואין כאן שני מינים. קשה, מאי פריך. דלמא האי ברייתא כרבנן דריש פירקין, דאמרי אין הלבן מעכבת את התכלת".
ובתוס' (לח. ד"ה התכלת), "דאע''ג דבשני חוטי לבן איכא מצוה, כי רמי טפי – ליכא איסור כלאים, דאין זה מוסיף על המצוה, ד'גדיל' – שנים, 'גדילים' – ארבעה דדרשינן מיניה: שנים לבן ושנים תכלתף לאו למעוטי טפי קאתיף כדאשכחן גבי ערבי נחל דדרשינן (סוכה דף לד:) 'ערבי שתים', ונוהגים להשים הרבה בלולב. ולקמן גבי טלית שכולה תכלת כו', דאמרינן בטלית בת שמונה חוטין, פירש בקונטרס שאין כאן איסור בל תוסיף, כיון שכל השמונה בכרך אחד, ולא דמי להטיל למוטלת. והיינו טעמא, דבהטיל למוטלת לבד שייך בל תוסיף, משום דציצית אחד על כנף אחד אמר רחמנא. ומהתם נמי יש ראייה, דכי ליכא אלא לבן או תכלת, בעינן לעולם ד' חוטין, דמשמע דבטלית בת ד' חוטין – לא חיישינן שמא יסיר ב' מהן ויניח בטלית אחר, דארבעתן מצוה…"
מי שיש לו תכלת ולא מטיל
בתשו' הגאונים החדשות (עמנואל (אופק) סי' קמא) כתב, "אבל כשחיסר אחד מהם הציצית, היא מדרבנן… אבל ציצית דאוריתא לא תהא אלא בשני מינין כאשר התברר".
ובס' ערוגות הבשם (ח"ג עמ' 210) שכתב, "ונ"ל ששני מינין כנגד מין אחד יותר מצוה מן המובחר ממין כנף, כנגד שני מינין כשאין בהן מין כנף. דעל שני מינין נאמר לשון ציווי 'ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת', וכאלו נאמר 'ינתנו' שניהם. ומשום הכי אי לא וראיתם אותו דדרשינן מיניה דתנן האי לחודיה והאי לחודיה – הוו מעכבי אהדדי (מנחות לח.). ומהאי טעמא נמי מי שהיו לו שני מינין ולא היה רוצה לעשות כי אם ממין אחד, מכין אותו עד שתצא נפשו כדין כל מצות עשה. אבל מן כנף, לא נאמר עליו לשון ציווי, ומשום הכי לא מעכב, דעיקר 'הכנף' הנכתב – היינו להורות שבכנף יטיל ציצית, ומשום דסמכיה לציצית דרשינן ביה נמי 'מין כנף', ומשום הכי לא מעכב כאשר הוכחתי לפנים. הילכך אפי' מי שהיה לו מין כנף, ואינו רוצה לעשות ממין כנף אלא שלא ממין כנף, איו מכין אותו עד שתצא נפשו. נמצאו שלשה עינינין במצות ציצית: אחד, מין כנף, ולמצוה, ואם יש לו ואינו רוצה – אין מכין אותו, אלא שלא קיים מצוה מן המובחר. שני, אם יש לו שני מינין ואינו רוצה כי אם במין אחד, מכין עד שתצא נפשו. שלישי, אם אין לו, יעשה במין אחד. דתכלת ולבן לא מעכבי אהדדי".
קבלת הוראת הרמב"ם
והנה מאחר ואין לנו פסק הלכה בשו"ע, ואין בידינו להכריע במחלוקת הראשונים, ראיתי מי שכתב שיש לנו לפסוק כהרמב"ם, כי הנה ידוע שמרן השלחן ערוך ייסד את חיבורו ע"פ דעת הרמב"ם. ובשו"ת אבקת רוכל (סי' לב, וסי' קמ) כתב, שהרמב"ם הוא גדול הפוסקים אשר כל קהלות ארץ ישראל וארצות המזרח והמערב נוהגים על פיו בכל דבר אשר יאמר כי הוא זה, וקבלוהו עליהם לרבן. והסכים עמו הרדב"ז. ע"ש. וע"ע בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תרד) שכתב, ואין ספק שהרמב"ם חולק על הרא"ש בנ"ד, ועל הרמב"ם יש לסמוך. ואף על פי שהרא"ש אחרון, וקי"ל הלכתא כבתראי, מ"מ הרמב"ם מרא דאתרא הוא, שכבר קבלו עליהם כל הגלילות האלה פסקי דינו… וע"ע להחיד"א במחזיק ברכה (או"ח סי' לח סק"א ד"ה וזה העלם דבר), שכתב, שכבר ידוע שבארץ ישראל ומצרים ותימן קבלו את הרמב"ם לרב עליהם, וכל העם הולכים לאורו ואחרי דברו לא ישנו, וכל חכמי דורו של מרן הוו אגידי בהוראות הרמב"ם מרי דאתרא, ומכללם מהריט"ץ שהוראותיו ע"פ הרוב כדעת הרמב"ם, אלא דהשתא אנן בדידן קבלנו עלינו הוראות מרן וכו'. ע"ש. ובספר מטה אשר (דף סג ע"ב) כתב, שפעמים רבות מרן פוסק כהרמב"ם אפי' נגד הרי"ף והרא"ש, משום שאיתן מושבו בארץ המערב שנוהגים לפסוק כהרמב"ם, וכמ"ש הכנה"ג בהקדמתו לאו"ח, ומה"ט פסק מרן בש"ע חו"מ (סי' תיח ס"ט) כהרמב"ם ודלא כהרי"ף והרא"ש. ע"ש. ובחוקות החיים (סי' נא) הנ"ל הביא דברי הרב שלחן גבוה שכתב, שמצאנו למרן שפסק בב"י כהרי"ף והרא"ש, ובש"ע פסק כהרמב"ם, מפני שבש"ע נתכוון לפסוק לבני א"י וארצות המערב, ובב"י נתכוון לשאר המקומות. עיין כ"ז בשו"ת יביע אומר (ח"ז אבהע"ז סי' ח אות ה). והוסיף וכתב שם (אות ו), "ומבואר באחרונים שאם אין הדבר מבורר בדעת מרן, נקטינן כדעת הרמב"ם שהוא מרי דאתרין, וקבלו הוראותיו בארץ ישראל ובארצות ערב והמערב. הילכך בנ"ד שדעת מרן אינה מבוררת יפה, פסקינן כהרמב"ם…".
ויותר מזה כתב בפתח דבר לשו"ת פאר הדור במש"כ מרן הגרע"י זצ"ל, "אמור מעתה, שכל שאנו רואים דבר הלכה בתשו' הרמב"ם שלא כפסק מרן והאחרונים, אנו אין לנו אלא דברי הרמב"ם. שאילו ראוהו מרן והאחרונים – בודאי היו קובעים הלכה כמותו". ועיי"ש שהוסיף וכתב, "ועדיין צריכים אנו למודעי, שאמנם על פי הרוב דרכו של רבינו הרמב"ם בתשובותיו להשיב בקצרה, מבלי ראיות נכוחות מהתלמוד ומדברי הגאונים. וזאת על פי הכלל שאמרו חז"ל (פסחים ג.) 'לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה'. אך לפעמים יש מקום לכאורה להעיר על דברי קדשו מאיזה גמרא שמוכיחה היפך דבריו. ופן יטה לבבו של המורה להיימין או להשמאיל, לפיכך אמרתי להעיר אזן שומעת תוכחת חיים מפום ממלל רברבן הוא רבינו המהרלנ"ח בתשובה (סי' יב) וז"ל, 'ואף כי יקשה לנו על דבריו מתוך שיטת התלמוד המפורסם אצלנו, ראוי והגון לנו לתלות החסרון במיעוט הקפתנו והשגתנו, וחייבים אנו לקבל דבריו מבלי שנהרהר אחריו. כי לבו כלב האריה בהקפת התלמוד בבלי וירושלמי תוספתא ספרי וספרא ואגדתא, ואיזו סוגיא היתה סדורה לפניו, ואנו בעונותינו נסתרה מעינינו למיעוט הספרים ולקוצר השגתנו. ואלו היה הרב לפנינו, היה פותח לנו פתח רחב יותר מפתחו של אולם. וזו היא קבלה הגונה ואמיתית מפורשת אצלנו מפי סופרים ומפי ספרים'…".
ובשו"ת אור לציון (ח"ב מבוא ענף ד) כתב, "במקום שמרן לא גילה דעתו, יש לבני ספרד לילך אחר הוראות הרמב"ם. והיינו טעמא, שהרי עד זמן מרן – היה המנהג לילך אחר הוראות הרמב"ם… ואף לאחר זמן מרן, שקיבלו את הוראות מרן, מ"מ בדברים שמרן לא גילה דעתו בהם, אזלינן בתר הוראות הרמב"ם… דאף שמרן בהקדמתו לב"י כתב, שכל מקום שיחלקו שני עמודי הוראה והשלישי אינו מכריע ביניהם, נלך בתר רוב דעות. מ"מ שאני הכא שיש גילוי דעתו של הרמב"ם. וכיון שלא גילה לנו מרן דעתו – יש לבני ספרד לילך בזה אחר הוראת הרמב"ם… ואעפ"י שמרן פסק בכמה מקומות שלא כדעת הרמב"ם, אין זה משום שפסקה קבלת הרמב"ם, אלא שהכריע באותם מקומות שלא כדברי הרמב"ם… אולם במקומות שמרן לא גילה דעתו, יש לילך אחר הוראות הרמב"ם", עכת"ד.
אולם עיין בשו"ת יביע אומר (ח"ט או"ח סי' קח אות ח) שכתב ע"ד, "ואין דבריו מוכרחים, כי הנה הר"ש והרמב"ן חולקים על הרמב"ם בזה, וס"ל שאין בהן איסור ספיחין. וע"ע בתוס' פסחים (נא ב). והואיל ושביעית בזמן הזה מדרבנן, יש לפסוק לקולא, ודלא כהרמב"ם. וע' בב"י א"ח (ר"ס רנט) שכתב, דאע"ג דהרי"ף והרמב"ם הוו רוב בנין, כיון דאיכא רוב מנין דפליגי עלייהו, ומילתא דרבנן היא, נקטינן לקולא. ע"ש. וכל שכן כשהרמב"ם לבדו מחמיר, ורוב הפוסקים חולקים עליו, בדרבנן נקטינן לקולא. ועיין בס' עין יצחק (ח"א כללי הרי"ף והרמב"ם אות יג) שכתב, "בארץ ישראל בדרך כלל קבלנו הוראות הרמב"ם במקום שדעת מרן אינה מבוררת. ואמנם היכא דרוב הראשונים פליגי על דעת הרמב"ם, ואין לנו פסק מרן להדיא, יכולים להורות נגד דעת הרמב"ם, וכדמשמע מדברי מרן הבית יוסף בהקדמתו" (ועיי"ש שהביא כ' דוגמאות בהם השו"ע סטה ופסק שלא כהרמב"ם).
ובנד"ד דעת רוב הראשונים חלוקים עליו (היינו, הראב"ד וסיעתיה, והתוס' וסיעתיה), ואף הרא"ש ס"ל כחולקים. א"כ אין אנחנו סומכים על דעתנו אלא הולכים בתר רוב דעות. ויש לצרף את מש"כ בשו"ת מהרשד"ם (או"ח סי' לג) "ועל המחלוקת שכתבת מהרמב"ם והראב"ד… ואני פליגנא עליך, חדא, שאעפ"י שאיני כדאי להכריע בין גדולת שני המאורות הגדולים, כי מה אני מה חיי, מ"מ ראיתי תשובה אחת שכתב הרשב"א, שאפי' היה הוא מחמיר והראב"ד מיקל, היה עושה כדברי הראב"ד. מכאן נראה שקרוב הדבר שאין כאן ספק, שיש לנו ודאי לעשות כדברי הראב"ד שהוא רב וגדול, כ"ש לחומרא".
העולה מן האמור:
מאחר ורוב הראשונים לא נקטו כדעת הרמב"ם, ואחר שי"ל שאף הרמב"ם מסכים עם הראב"ד שחוט שלם אינו פוסל. ונראה שגם התוס' מודו שאם הטיל חוט אחד שלם בציצית – יצא יד"ח תכלת. מציעתא מכריע, והכי יש לעשות.
הערות שוליים
- עיין ברבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף (הל' ציצית יב:) שביאר, "כלומר, היה שוזר אותם בחור הטלית כל שתים ושתים לאחד, כדי שלא יהו בתלייתן י"ו חוטין כי אם שמונה חוטין. דקסבר דבעינן תמניא, דהיינו גדילי גדילים, כי היכי דבעינן במקום תכלת שמונה, כמו כן בעינן בחור הטלית שיהיו ח'. ר' ירמיה רמי תמניא דאינון שיתסר ולא אביק להו מיבק, כלומר, שאינו גודלן כלל, דסבירא ליה דמצותם י"ו חוטין. מר בריה דרבנא עביד כדידן, כלומר, מכניס בחור ד' חוטין שהיו שזורין קודם שיכניסם שם, וכופלן לח'".
- וז"ל התוס' (לח. ד"ה התכלת), " מצוה לתת ב' חוטין תכלת וב' חוטין לבן בציצית. ומשמע לכאורה דאין זה מעכב את זה, שאם הטיל שני חוטין מן האחד – יצא. כי הנך דקתני: תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש כו'. אבל בקונטרס פירש, אי עבד ארבעתן תכלת או ארבעתן לבן – יצא, וכן אנו נוהגין… ולקמן גבי טלית שכולה תכלת כו' דאמרינן בטלית בת שמונה חוטין פירש בקונטרס, שאין כאן איסור בל תוסיף, כיון שכל השמונה בכרך אחד… ושמא כל מה שמוסיף חוטין מד' עד ח' – לאו מוסיף הוא, ולא מיפסיל בכך. כדאשכחן אמוראי לקמן (דף מב.) דרב אחא בר יעקב רמי ד', ורב אחא מדפתי רמי ח'. והשתא לא פליגי כולי האי, אלא דמר עביד הפחות, ומר עביד היתר. ובסנהדרין מיירי דמוסיף טפי מתמניא. וצריך טעם מנלן, דבשלמא אי פליגי בהא דמאן דרמי ד' סבר כדדרשינן 'גדיל' – שנים, 'גדילים' – ארבעה, ומאן דרמי תמניא סבר ד'גדילים' דקאמר רחמנא – אכל מין ומין קאי, גדילים מלבן וגדילים מתכלת, דהיינו צמר ופשתים דעלייהו קאי. אבל אי לא פליגי, מה סברא היא זו, דאי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי. וצ"ל דכל זה יש במשמעות 'גדילים', דאי עביד תכלת ולבן בין שניהם ד' חוטין – 'גדילים' קרינא ביה. ואי עביד מכל חד וחד גדילים, כגון ד' חוטין לבן וד' חוטין תכלת – 'גדילים' נמי קרינא ביה, ולאו מוסיף הוא. אבל אי רמי טפי, מוסיף הוא, וגרוע ועומד הוא". ובתוס' (מא: ד"ה ב"ש), " טעמא דבית שמאי ניחא, כדדרשינן לעיל (דף לט:) 'גדיל' – שנים, 'גדילים' – ד'. אבל טעמא דבית הלל, קשה. דדוחק לומר דלית להו אלא 'גדילים' – שנים, ו'פתיל תכלת' – הרי תלתא. ושמע מינה הא דדרשינן גדילים ד', היינו בכפילה, ואלבן קאי. והשתא סברי ב"ש דהוא הדין תכלת, דפתיל לאו דוקא. וסברא הוא להשוותם, והיינו ד' חוטין בלא כפילה. ובית הלל סברי, דפתיל דווקא… ור"ת פי' דמגדיל נפקא להו לבית הלל, דעבות מתורגם עובד גדילו. ונראה לפי' זה דבית הלל דרשי גדילים הרי ששה, וכשנכפלו י"ב. ויתכן יותר דלא דריש גדילים. וכן משמע בספרי, 'ועשו להם', שומע אני יעשה אותן אחד בפני עצמו, תלמוד לומר 'גדילים'. מכמה גדיל אחד נעשית, אין פחות משלשה, דברי ב"ה. ב"ש אומרים, ד' של תכלת, ד' של צמר (א"ה, כגירסא זו בסיפרי גרס בעל העיטור). כי דייקת בה משמע, דב"ה דרשי גדילים, ואכל גדיל קיימי, והשתא הויא דומיא דבית שמאי דאיירי בתכלת ובלבן. ומיהו בספרי איכא דאמרי, שנים של לבן, ואחד של תכלת". ובבכורות כתבו התוס' (ד"ה כמה), "צריך לדקדק אם ד' בין הכל, או ארבע ללבן וארבע לתכלת. וגם אם מיירי קודם כפילות, דכי מיעייפי הוי שיתסר. והוו השתא הנך ח' חוטין דעבדינן לשם לבן, פירוש דכבית שמאי פסקינן בהתכלת (מנחות מא:), ואם נפסק אחד מהם פסול, ואע"ג דמכשרינן דאגרדום תכלת וקם אלבן, דהני כולהו לשם לבן הם. וזו משמע בספרי בפרשת כי תצא, דארבע חוטין לכל מין ומין קאמר. דקתני התם, כמה גדילים נעשות, אין פחות משלשה חוטין כדברי בית הלל. בית שמאי אומרים, ד' חוטין של תכלת וארבעה של לבן, על ד' אצבעות. והלכה כדברי בית שמאי. ומיהו מהאי דהתכלת, רב ירמיה מדיפתי רמי תמניא, דאינון שתסרי. מר בריה דרבינא עביד כי דידן. משמע שרובם עושים כמר בריה דרבינא. ושמא היה מפרש ארבע ללבן וארבע לתכלת דקאמרי בית שמאי, היינו לבתר דעייפינהו, דהיינו שנים מכל מין קודם שנכפלו. ולפי זה מה שאנו עושין עכשיו, הוי פלגא לשם לבן, ופלגא לשם תכלת. ומיהו שלשה דקאמרי בית הלל על כרחינו קודם שנכפלו, דג' לא משכחת לאחר שנכפלו. ולא הוי השתא דומיא דד' לב"ש".
- וז"ל בעל העיטור (הל' ציצית דף סח טור א), "והתניא 'ציצת', אין ציצת אלא יוצא דבר תלוי ויוצא. ואין ציצת אלא משהו שאין לו שיעור. מאי לאו שאין לו כלל לא למעלה ולא למטה לא למנין ולא לאורך. לא, אין לו שיעור למעלה כלל, אבל יש לו שיעור למטה: לא פחות מד' חוטין, ולא פחות מד' אצבעות. אבל אם רצה להוסיף, בין במנין, בין באורך… והכי מסתברא, דקתני 'לולב אין לו שיעור', והתם אין לו שיעור לא באורך ולא במנין. וכ"כ ר' עמרם בר ששנא ריש מתיבתא דמתא מחסיא בתשו' ב"ד ואלופין וחכמי ישיבה שלפנינו בישיבה של אדר שנת אלף קס"ט לשטרות, דאלת"ה לולב אין לו שיעור ה"נ כו' גבי ציצת נמי אין לו שיעור למעלה אבל יש לו למטה. ושוב מצינו מנין ללולב שיש לו שיעור למטה במנין, דתנן ר' ישמעאל אומר ג' הדסים וב' ערבות ולולב א' וכו'. ועכשיו אנו עושים אפילו מאה הדסים, וכן ציצת כך הוא שאין לו שיעור כלל למעלה, כדאמרינן לקמן כאן בטלית בת ד' כאן בטלית בת ח'. ואין בה משום בל תוסיף, וכן הלכתא . ואני שמעתי מנהג זקנים בלולב שבעים הדסים כנגד שבעים אומות, וי"א שעושין מנין כ"א".
- עיי"ש שדחה דברי מהר"י אבוהב דס"ל, כשאין תכלת – מטיל רק ב' חוטי לבן. וכתב עליו ולא דק, אלא דגם כשעושה לבן לבדו, צריך להטיל שמנה חוטים. אלא דלכאורה שיטתו היא דעת התוס' (לח. ד"ה התכלת) ברישא, כדין תפילה של יד אינה מעכבת את של ראש .
- והרמב"ם פשוט שלא מסכים עם זה, דהא כתב (פ"א מהל' ממרים ה"ג), "דברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבינו". ובהקדמתו לפירוש המשניות: "וכל מה שקבל ממשה הוא או אחד מן הזקנים אין לדבר עליו ולא נפלה בו מחלוקות… אם כן מה אלו ההלכות היחידות שנאמר בהן הלכה למשה מסיני? וזה עיקר יש לך לעמוד על סודו, והוא שהפירושים המקובלים מפי משה כמו שאמרנו מדבריהם אין מחלוקת בהם בשום פנים… ועל כן כל דבר שאין לו רמז במקרא ואינו נקשר בו ואי אפשר להוציאו בדרך מדרכי הסברא, עליו לבדו נאמר הלכה למשה מסיני… החלק השני, הם הדינין שנאמר בהן הלכה למשה מסיני, ואין ראיות עליהם כמו שזכרנו. וזה כמו כן אין חולק עליו… אבל מי שיחשוב שהדינין נחלקין בהם כמו כן מקובלים מפי משה, וחושבים שנפלה המחלוקת מדרך טעות ההלכות או השכחה, או מפני שאחד מהם קבל קבלת אמת והשני טעה בקבלתו, או שכח, או לא שמע מפי רבו כל מה שצריך לשמוע. ויביא ראיה על זה מה שנאמר (סנהדרין דף פח:) "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות". וזה דבר מגונה מאד, והוא דברי מי שאין לו שכל ואין בידו עיקרים, ופוגם באנשים אשר נתקבלו מהם המצוות, וכל זה שווא ובטל. ומה שהביאו להאמין באמונה הזאת הנפסדת הוא מיעוט הסתכלותו בדברי החכמים הנמצאים בתלמוד, שהם מצאו שכל הפירוש המקובל מפי משה והוא אמת, ולא נתנו הפרש בין העיקרים המקובלים ובין תולדות העניינים שיוציאו אותם בעיון". ואחר שמצינו מח' ב"ש וב"ה בענין, ודאי אינו הל"מ. אולם עיין בדברי ירמיהו שם שכתב, "הרי בארבעתן מצוה אחת ג"כ פליגי ר' ישמעאל עם הת"ק (דף כ"ח), ובפי' משניות כתב רבינו, דהוי האי דמעכבין ואין מעכבין הלמ"מ…".
- וביאור שיטתו הוא: חיוב דאוריתא אינו אלא חוט אחד לבן, דכתיב 'ועשו להם ציצת'. נמצא מהתורה – חוט אחד חציו לבן חציו תכלת. ומגרדומי ציצית חזינן הכי. אלא דחז"ל למדו ריבוי "גדילים", והוא על לבן דוקא, אבל תכלת נשאר כדינו חד, שהוא חציו של חוט. ועוד, לשיטתיה, כל ענין התכלת הוא למיעבד כריכות, א"כ למה יוסיף על אותו אחד שבו כורכים. ולפ"ז יובן הא דכתב בהמשך (פ"ב ה"ח) בטלית הצבועה בשאר מיני צבעים, עושה החוטין מאותו צבע, וכורך תכלת. אך בטלית שכולה תכלת, עושה החוטין לבן, וכורך תכלת. ובכ"מ כתב, "טעמו של רבינו מדכתיב 'פתיל תכלת' פתיל חד משמע. וכ"כ בתשובה לחכמי לוניל, והכי משמע בספרי". ובס' בן ידיד כתב, "וטעמו של רבינו נראה לענ"ד, דדייק קרא דאמר 'ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת', דמשמע בהיותם תלוים בכנף – דהוו ח', יתנו פתיל תכלת, והיינו אחד ולא ב'. וזהו ודאי כונת רבינו בתשובה לחכמי לוניל. אך מה שאני תמיה הוא, איך כתב רבינו מדעת עצמו היפך הספרי. והיותר קשה על מרן (הכ"מ) שכתב על דברי רבינו דהכי משמע בספרי, ולא ידעתי היכן משמע כן בספרי. ואדרבא בספרי (הובא בילקוט פרשת תצא רמז תתקל"ג) איתמר בהדיא וז"ל: 'ב"ש אומרים מד' חוטין של תכלת וד' חוטין של לבן', עי"ש וצ"ע. ועיין במרכבת המשנה" [מחעלמא כתב, "ורבנו ודאי נמי גורס כגירסת הראב"ד, אלא דמפרש דב"ש סוברים דא"צ אביקה. נמצא בהכרח ג' לבן ואחד תכלת, דאין פתיל תכלת פחות מחוט אחד. וממילא לדידן דקי"ל במנחות דף מ"ב כר' אחא בר יעקב, דרמי ארבע ועייף מיעף וכו' ואביק מיבק וכו', דנמצא כופלין גם חוט התכלת, בהכרח יהיה רק מקצתו צבוע. דודאי 'פתיל' אינו יותר מחוט אחד שפותלין בו, כמשמעות שומע אני יעשה חוט אחד, עיי"ש", עכ"ל. ובמרכה"מ אלפנדרי כתב, "לא מצאתי שום משמעות בסיפרי שמשמע מדבריו של תכלת חוט אחד משמנה חוטין. די דהא זהו לשון הסיפרי בפרשת שלח: ו'עשו להם ציצית, שומע אני יעשה חוט בפני עצמו, ת"ל גדילים'. ואי מלשון זה כתב רבינו המחבר ז"ל דמשמע חוט אחד, אחר המחילה אין שום משמעות ש'פתיל' משמע חוט אחד משמנה חוטין, אלא חוט אחד שלם עב – כופלו – יחשב לשנים. שכן הוא מוכרח, שאחר זה אמרו מכמה גדילים אתה עושה, אין פחות מג' כדברי בית הלל. ובית שמאי אומרים, מארבעה חוטין של תכלת וארבעה של לבן, והלכה כב"ש. הרי נראה שפירוש 'פתיל אחד', היינו חוט אחד ארוך, שהם שנים בכפילה. אבל לומר שהוא חוט אחד משמנה – לא משמע"].
- וז"ל רבנו שמואל בן חפני: "וראוי להיות אחד מן החוטים התלוים ארוך יתר כדי לכרוך בו עליהם… וחוט שאמרנו שהוא ארוך יותר יהיה תכלת – בזמן שהתכלת מצוי". ואין כאן ראיה שחצי חוט יהיה תכלת, אלא כוונת הרמב"ם להביא ראיה שכורך עם התכלת ולא עם הלבן.
- ובס' יפה מראה (אשכנזי-יפה סננדרין פרק חלק אות ז) כתב, "והא דקאמר 'וד' חוטין פוטר אותה', הינו ד' חוטין של תכלת. ולהרמב"ם שאחד מח' חוטי הציצית תכלת והז' לבן, נפרש ד' חוטין בד' הכנפות. ולשאר הפוסקים דס"ל שבכל כנף צריך ב' חוטין כפולין של לבן וב' של תכלת, נפרש דד' חוטים בכל כנף קאמר. ואעפ"י שהן ב', ע"י שבהכפלן הוו ד' – קאמר ד'. אי נמי י"ל, לעולם ד' חוטים בכל ד' הכנפות, וס"ל כתנא דספרי דפתיל תכלת הד' – חוט. שהרי כתבו התוס' בר"פ התכלת דהכי ס"ל לספרי ופליג אגמרא דילן דס"ל דבעיא ב' חוטי תכלת".
- אלא שרש"י במנחות (לח.) כתב, " דמצוה לתת תכלת ב' חוטין בציצית", עיין לקמן.
- כתב, "אולם בימי הקדמונים דורות הראשונים הייתה עשייתה על ידי שאחד משמונת החוטים, והוא זה שכורכים בו את החוליות – יהיה מצמר כחול".
- אלא שלפנ"כ כתב דעת "רבינו הקדוש ר' אברהם אב ב"ד מלוני"ל", שלא עולות בקנה אחד עם דברי הרמב"ם.
- שכתב, "אותן הארבעה חוטין הכפולין בקצת הטלית. ב"ש פוטרין – אותה הציצית מפתיל תכלת, ודאין להן לעשות פתיל באחד מאותן השמונה חוטין של פשתן".
- כתב, "ואני אומר כי הכותב לא טעה, ואדרבא נודע בשערים כי הוא נעים אמרים, ואנחנו לא ירדנו לסוף דעתו וקבלתו. וכבר תמהו מזה הלשון קדמונינו ורבותינו חכמי לוני"ל ז"ל, ושלחו אליו, והשיב להם תשובה נכונה".
- וז"ל, "תכלת לציצתו, תכלת דבר מועט, חוט אחד, שכל החוטין נקראו ציצית, וארבעה צריכין להיות, ומכניסן בכנף בגדו, וכופלן יהיו שמנה, ומהן אחד צבוע תכלת". ברם, ניתן לומר ש"ומהן אחד" הולך על הארבעה ולא על השמנה.
- כתב, "וזה סדר עשייתו, לוקח ג' חוטים לבנים וחוט אחד חציו תכלת וחציו לבן".
- כתב, "ויש מצות שהם נאחזות במדת המלכות כגון תכלת שבציצית שיש בה חוט אחד תכלת ושבעה לבן".
- כתב, " דהלבן והתכלת רומזים לרחמים ודין, והיה התכלת חוט אחד, לפי שאי אפשר לעולם בלא דין, אבל צריך להחלישו עד שנעמידנו אחד משמנה, ושבעה חוטי לבן, להגדיל ולהרבות הרחמים".
- כתב, "אמר ליה מרע"ה, דלאו הכי. אלא טלית לבנה וז' חוטים לבנים, רמז לשבע ספירות דעלה. וחוט א' תכלת, רמז במלכות".
- כתב, "ומכניס שם ארבעה חוטין, דכתיב 'גדילים', ו'גדיל' שנים, דאין גדיל פחות משנים, כדמתרגם: מעשה עבות – עובד גדילו. 'גדילים', הרי ארבעה. וכופלן באמצע, נמצאו ח', דכתיב 'גדילים' שהם ארבע ברישא, והדר 'תעשה לך', שהוא מכניסם בטלית וכופלם וכורכם. ויהיה אחד מן החוטין תכלת והשבעה לבנים, דכתיב 'פתיל תכלת' – אחד ולא פתיל שנים. ו'פתיל' דכתב קרא – הוא בתר דאנחינהו בטלית וכפלם לח', דהכי כתיב 'על ציצית הכנף פתיל', ולהכי הוי פתיל אחד מח' ולא אחד מד' ". אלא שלפי דבריו הו"ל ליתן ד' חוטי לבן וחצי תכלת, דהא 'גדילים' הם ד' וכופלן, והם הנקראים ציצית, והדר כתיב 'ונתנו על ציצית (= הלבן) – פתיל תכלת' שהוא חצי לשיטתיה. והרי לא נותנים יתר על ד', וא"א ליתן חצי חוט, ומנין לן להוסיף על לבן יותר מד'. ואת"ל שהתכלת הוא אחד מהד' חוטין – אלא שחציו לבן, נפל כל הבנין, וניחא לי לבאר שכל החוט הניתן הוא תכלת.
- כתב, "ולכן היו ז' חוטי לבן ואחד של תכלת משלים לח' חוטין".
- כתב, "אלו הם בחינת ציצית שהיה נוהג בזמן שבית המקדש היה קיים, שהיה כל הציצית מן ז' חוטים לבן ואחד תכלת…". ו עיי"ש (דף יב ע"א) שכתב, " וע"כ כדי להשלים החוט הח' של הציצית הרביעי, צריך לעשות מן התכלת… ואמנם לפ"ז יש קושיא, שא"כ היה מספיק שיהיו ל"א חוטים לבנים ואחד לבדו של תכלת, ואינו כן, שבכל הד' ציצית יש חוט אחד של תכלת וז' חוטי לבן… אין אנו לוקחים את המל' עצמה שבהם אלא ע"ד רמז, ולכן יש תכלת בכולם".
- כתב, "שבעה חוטי לבן רמז לשבעה מדורות אש בגהנם, והשמיני תכלת רמז למלאך המשחית הממונה על גהנם".
- כתב, "ובזמן התכלת היו ז' חוטין לבנים כנגד ז' מאורות, וחוט אחד תכלת כנגד הכלה שהיא תכלת כליל".
- עיי"ש שהביא ראיה לדעת הרמב"ם, "וגם מסוגיא דיומא מוכח דלישנא דפתיל – לא משמע שיהא כפול לשנים. דדייק רב אחא ב"י דבעינן ד' חוטי זהב, מדכתב 'וקצץ פתילים', פתיל – פתילים, וכתב 'וקצץ' כמ"ש רש"י ותוס' שם. משמע דאי לאו 'וקצץ' – היו שנים, מדכתב 'פתילים' ומדכתיב 'וקצץ' משמע אחד לשנים – הרי ד'. אבל אי 'פתיל' לחוד הוי שנים, א"כ 'פתילים' – ד', ונבעי ח' מ'וקצץ', וכבר כתבו כן תוס' בר"פ התכלת דמסוגיא זו משמע ד'פתיל' חוט אחד הוא עיי"ש".
- ובמדרש הגדול (במדבר טו, לז) איתא, "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. פתיל אחד ולא שנים. כיצד הוא עושה, עושה אחת משמונת החוטין תכלת והשבעה לבן, ולוקח חוט לבן וכורך בו כריכה אחת בצד הבגד, כדי לסמוך לכנף מינה ומניחו, ולוקח חוט שלתכלת וכורך בו שתי כריכות וקושר, ושלש כריכות אלו נקראו חוליה. ומרחיק מעט ועושה חוליה שנייה ושלישית עד שמגיע לחוליה אחרונה. כורך בה שתי כריכות תכלת וכריכה אחת לבן, מסיים בה שמעלין בקודש ולא מורידין". אלא שניכר שזה העתקה מדברי הרמב"ם עצמו. ובשו"ת בר אילן – ביוגרפיה כתבו, "מדרש הגדול הוא ספר המכיל אוסף גדול מאוד של מדרשי חז"ל ולקט מספרים מאוחרים יותר, כולל משנה תורה להרמב"ם , מסודרים כסדר פרשיות התורה. הספר נערך ע"י רבי דוד ב"ר עמרם עדני שהיה ראש הרבנים בעדן שבתימן במאה הי"ד" (הבאתי את זה אחר שראיתי למי שכתב שמקור דברי הרמב"ם הוא מדרש הגדול, והדברים הפוכים. וככל הנראה לשון 'מדרש' הטעתו).
- לענ"ד אין להביא מזה ראיה כלל, ודבריו צריכים לימוד, מכמה טעמי: במערות מדבר יהודה אמנם נמצאו חלקי אריגים וחוטים, אולם לא נמצאה שום הוכחה קרדינלית וחד-משמעית ששרידים אלו שימשו לציצית ולא לשאר בגדים. ודאי שאין ללמוד ממציאות ארכיאולוגית אקראית של בדים שרופים או בלויים – שלא נמצאו נתונים בד' כנפות בגד – על הלכה למעשה בשיטת עשיית הציצית . ומה שחוקרות הטקסטיל (כדוגמת משלחות חפירות מערת המכתבים ומדבר יהודה) מצאו באריגים הוא, שחלק מהחוטים היו צבועים חלקית בעובי האריג או לא באחידות – דבר הנובע בבירור ממגבלות טכנולוגיית הצביעה העתיקה ומחלחול בלתי-אחיד של הצבע אל עומק הסיב בתוך פקעות הצמר, ולא משום כוונה הלכתית ליצור 'חצי חוט' לציצית. והראיה הברורה לזה, שהרי במחקרים הארכיאולוגיים נמצאו בבירור חלקי אריגים וחוטים משוזרים גם בצבעים נוספים – כגון צבעי ארגמן, תולעת שני (אדום), וגוונים נוספים שהיו שזורים באותם בדים או בשולי הטוניקות (כדוגמת פסי הטוניקות הדקורטיביים של הרומאיים באותה תקופה). ומכיוון שאין לומר שחוטים אלו שימשו לציצית (שהרי אין מצווה אלא בתכלת), מוכח בעליל שכל אותם ממצאים אינם אלא שרידי בגדים וטקסטיל כלליים של בני התקופה, ואין להם שום שייכות למבנה ההלכתי של חוטי הציצית .
- גירסת הב"י (סי' יא) היא: "אלא השנים של תכלת והשנים לבן". וכך נראה שהיתה הגירסא בכ"מ (כעת בדפוסים מתוקן כגירסתנו), דהא המשיך וכתב: "וכדבריו כתבו התוספות". ובמרכבת המשנה (אלפנדארי) כתב, "וכבר ראיתי דברי התוס' ז"ל, ולא ראיתי שכתבו כדברי הראב"ד ז"ל. שהתוס' ז"ל כתבו ששני חוטין של לבן ושנים של תכלת, שהם שמנה חוטין ארבעה של לבן וארבעה של תכלת, עי"ש בריש פ' התכלת (ד"ה התכלת אינה מעכבת את הלבן). ואילו להראב"ד ז"ל הם ג' של לבן ואחד של תכלת, שהם ששה של לבן ושנים של תכלת – לגרסתו שגורס אלא השנים של תכלת והששה של לבן. אבל לפי גרסתינו בדברי הראב"ד ז"ל בהשגות: 'אלא השנים של תכלת והשנים של לבן' – אתי שפיר כדעת התוס' ז"ל, וכן דעת רש"י ז"ל… וזהו דעת הראב"ד ז"ל, אלא השנים של לבן והשנים של תכלת כפי גרסתינו, והיינו ארבעה של תכלת וארבעה של לבן שהם שמנה. או כפי גרסת מרן ז"ל, שהם שנים של תכלת והששה של לבן, היינו פתיל אחד ארוך שבכופלו יהיו שנים. אלא שלזה נמי קשה שבסיפרי אמרו: 'בש"א מארבעה של תכלת וארבעה של לבן', נראה שהגרסא הנכונה בדברי הראב"ד ז"ל הוא: שנים של תכלת ושנים של לבן, היינו ארבעה של תכלת וארבעה של לבן שאמרו בסיפרי. כן נ"ל".
- ועיין בתוס' (מנחות מא: ד"ה ב"ש), שכתבו (לדעת בית הלל), שפשט 'פתיל' = אחד, דהיינו קודם שיכפל. אלא שלבית שמאי – בעינן אותו מנין תכלת כלבן. ובמרכבת המשנה (אלפנדרי פ"א ה"ו) כתב, "אחר המחילה, אין שום משמעות ש'פתיל' משמע חוט אחד משמנה חוטין אלא חוט אחד שלם עב כופלו יחשב לשנים. שכן הוא מוכרח, שאחר זה אמרו מכמה גדילים אתה עושה, אין פחות מג' כדברי בית הלל. ובית שמאי אומרים, מארבעה חוטין של תכלת וארבעה של לבן. והלכה כב"ש. הרי נראה שפירוש פתיל אחד – היינו חוט אחד ארוך שהם שנים בכפילה. אבל לומר שהוא חוט אחד משמנה – לא משמע".
- כתב, "תנא, 'בין תכלת שבה ללבן שבה', פירוש, שיש בה ו' חוטין של צמר לבן וב' חוטין של צמר הצבועין בתכלת. ואחד מאותן שנים הוא שכורך על הז', ואין ניכר אלא ביום (ירושלמי)". וכ"כ בפסקי ריא"ז (הל' ציצית אות ח), "ורוב המפרשים אומרין, שחציין הן חוטי לבן וחציין חוטי תכלת. ורבינו משה אומר, שהשבעה הן חוטי לבן והאחד חוט תכלת. ולא נראה. שהששה הן חוטי לבן והשנים חוטי תכלת, כמבואר בקונטרס הראיות, וכן מבואר בספרי".
- כתב, "כמו שידוע בזמן התכלת, שאחד מן הארבעה היה תכלת, והוא ארוך מכלם, עד שכשהם נכפלין היו שנים תכלת וששה לבן".
- אך עיין בביאור הגר"א לספר ספרא דצניעותא (פ"ה עמ' קלא) שכתב, "שבעה רהיטין הן שבעה חוטין של לבן שחוט תכלת חופה עליהן כמ"ש ברמב"ם, ז' חוטים של לבן וחוט א' של תכלת שהוא נגד כסוי עין", עכ"ל. ובביאורו על השו"ע (סי' יב אות ה), נראה שדעתו כדעת התוס', שכתב, "אבל העניין כך הוא: דודאי פתיל משמע אחת, וכן ציצית דלבן נמי משמע אחת, אבל לעולם שניהם שווין…", עיי"ש. והגאון רבי שלמה פישר זצ"ל (במכתבים שבתחי' ספרא דצניעותא עמ' 9) כתב, דהעיקר בדעת הגר"א הוא כדעת הראב"ד. וע"ע בס' הל' הגר"א ומנהגיו (מצות ציצית עמ' לה) שכתב, "דעת רבינו זצ"ל לקיים שיטת רבינו תם, שבזמן שהיה תכלת צריך שנים שלימין דלבן ושנים דתכלת. ולכן גם בזמן הזה אפילו נשאר מכולן כדי עניבה לא מספיק, שצריך עכ"פ שנים שלימין. ולכן בנפסק משלשה אפילו נשאר בהו כדי עניבה – לא יצא, כיון דאפשר שחסר בג' חוטין. אבל למעשה נראה דרבינו זצ"ל סובר לעיקר כהרמב"ם או ראב"ד, וסגי בחוט אחד תכלת", עכ"ל. וכן מעידים רבים בשם הרב זילברמן זצ"ל שהיה הולך בכל הענינים כדעת הגר"א והיה בקי בתורתו, שהוא אמר, שהעיקר בדעת הגר"א בנידו"ד דיש לעשות כדעת הראב"ד. ועיין בס' רמוני תכלת (סי' ו) שביאר ודן הדק היטב בכל דברי הגר"א בענין זה, ושם נקט שלדעתו הרחבה דעת הגר"א היא כדעת התוספות, ע"ש. אמנם עיין בס' אסופת מאמרים בעניני תכלת (טבגר עמ' 57 ואילך) שכתב שלדעתו דעת הגר"א היא כדעת הראב"ד, ע"ש.
- ובבכורות כתבו התוס' (ד"ה כמה), "צריך לדקדק אם ד' בין הכל, או ארבע ללבן וארבע לתכלת… וזו משמע בספרי בפרשת כי תצא, דארבע חוטין לכל מין ומין קאמר. דקתני התם, כמה גדילים נעשות, אין פחות משלשה חוטין כדברי בית הלל. בית שמאי אומרים, ד' חוטין של תכלת וארבעה של לבן, על ד' אצבעות. והלכה כדברי בית שמאי. ומיהו מהאי דהתכלת, רב ירמיה מדיפתי רמי תמניא, דאינון שתסרי. מר בריה דרבינא עביד כי דידן. משמע שרובם עושים כמר בריה דרבינא. ושמא היה מפרש ארבע ללבן וארבע לתכלת דקאמרי בית שמאי, היינו לבתר דעייפינהו, דהיינו שנים מכל מין קודם שנכפלו. ולפי זה מה שאנו עושין עכשיו, הוי פלגא לשם לבן, ופלגא לשם תכלת". ובברכות (ט: ד"ה אלא) כתבו התוס', "ע"כ יש לפרש, בין תכלת שבה בציצית שהיה קבוע בו תכלת, וגם שני חוטין לבן, ועושין בו חוליא של תכלת וחוליא של לבן".
- כתב, "ועוד, לבן לא הוי אלא ב' חוטין. ואנן דלית לן תכלת מ"ט רמינן ד', בב' סגי. אלא מדרמי ד', שנים הם במקום לבן, ושנים במקום תכלת" . ופירש שם (טור ד) לבית הלל, "וב"ה דקאמרו ג', לא פירשו שיעור התכלת. אלא פתיל דווקא, וגדילים ב', וכופלן, והן ד' לבן, וב' תכלת". ובהמשך (דף סח טור א) כתב, "הלכה ד' חוטין מטיל בתוך הטלית, ב' תכלת וב' לבן, וכופלין והן ח'". ובהמשך שוב (דף סט טור ב) כתב, "ובזמן שהיה התכלת מצוי היו אלה הח' חוטין, ד' תכלת וד' לבן". אלא דבהגהות החת"ס (שו"ע סי' יא מג"א סקי"ג) כתב, "וי"ל דס"ל לבעל העיטור כהרמב"ם…". וצ"ע.
- כתב, "התכלת אינה מעכבת הלבן, אף על גב דמצות ציצית שהן ד' חוטין, השנים מהן ראויין שיהיו מצמר צבועין בתכלת, דכתיב 'פתיל תכלת'. והשנים אחרים הם ראויין מצמר לבן, דכתיב 'על ציצית הכנף' – מין כנף. ומין כנף – היינו לבן, דרוב הטליתות לבנים הם. וקמ"ל השתא מתניתין, שאם לא מצא מצמר הכשר לצייץ בו אלא או כלן לבנים או כלן צבועים בתכלת, יצייץ טליתו במה שימצא".
- כתב, "פירוש, עיקר הציצית הוא שני חוטים לבן ממין הכנף, ושני חוטים תכלת" .
- כתב, " דהא דנפקא לן מלשון 'גדילים' – ד' חוטין, היינו קצרים, שהם ב' ארוכים. ומדאמרה תורה תן לבן בציצית ותן תכלת, ב' מהלבן – ב' ארוכין שהם ד' קצרין. אף תכלת – ב' ארוכין שהם ד' קצרין" .
- כתב, "ואנו כופלין ד' חוטין לח', והד' חוטין שאנו נותנין בציצית הם: שנים כנגד התכלת – בעד תכלת, וב' לבן" .
- וז"ל, "מצות ציצית בזמן שהיה תכלת מצותן שיקח ב' חוטין כפולים של צמר צבועין תכלת, וב' חוטין כפולים של צמר לבן" .
- כתב, "מצות ציצית שהם ארבע חוטין השנים מהם ראויים שיהיו מצמר צבוע תכלת והשנים מצמר לבן".
- התוס' כתבו, "ומשמע לכאורה דאין זה מעכב את זה, שאם הטיל שני חוטין מן האחד – יצא. כי הנך דקתני 'תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש' כו'. אבל בקונטרס פירש, אי עבד ארבעתן תכלת או ארבעתן לבן יצא, וכן אנו נוהגין".
- וכ"כ בכ"מ (פ"א הי"ח), "ועוד, אמאי נקט דתכלת אינו מעכב את הלבן, שאם אין לו תכלת עושה לבן לבדו. ובלבן אינו מעכב את התכלת נקט: נפסק הלבן ונתמעט… וי"ל שרבנו פסק כרבנן… וכתב שאם אין לו תכלת עושה לבן לבדו וממילא משמע דלבן אינו מעכב את התכלת וכ"ש הוא שהרי עיקר המצוה בתכלת… דלרבנן אתיא מתני' כפשטה שאם אין לו לבן עושה תכלת ואם אין לו תכלת עושה לבן". אלא שראיתי בתשובות הגאונים החדשות (עמנואל (אופק) סי' קמא) שכתבו, "והסכימו הכל כי ענין זו המשנה אינו על עיקר מעשה הציצית מתחלתו, שלא יעכב כל מין משני מינין הללו את חבירו ותתקיים מצוה באחת מהן. אבל כונת המשנה לומר, בעת שיפסוק אחד שישאר ממנו כעניבה והאחד נשאר על תומו – תהא זו הציצית כשרה. וכן אמרו אחר הויות רבות (שם ע"ב) 'אמר רבא, לא נצרכה אלא לגרדומיו'. דאי איגרדם תכלת וקם אלבן, או איגרדם לבן וקם אתכלת – כשר. נתברר מזה, כי מתחלת מעשהו צריך שיהיו שני המינין התכלת והלבן נמצאים, ולא תעשה הציצית מאחד מהן לבד. ותהיה משנתינו מסייעת לר' דאמר 'וראיתם אותו' (במדבר טו, לט) מלמד שמעכבין זה את זה. ולמדנו מדברי רבא שתירץ משנתינו ואמר, לא נצרכא אלא לגרדומיו, שאם יפסוק אחד משני מינין אלו ולא ישאר ממנו כשיעור עניבא – יהא פסול כולו, כל שכן כשתעשה הציצית מתחילתה ממין אחד שהיא פסולה… והתברר כי ר' ותנא דמתניתין דעתם אחת היא, כי השני מינין שבציצית מעכבין זה את זה, וזו היא ציצית דאוריתא. ועל זה השורש הילוך כל השמועות והבעיות שלא תתקיים מצות התורה אלא בקיבוצם יחדיו, אבל כשחיסר אחד מהם הציצית היא מדרבנן.. אבל ציצית דאוריתא לא תהא אלא בשני מינין כאשר התברר". ועיין בס' ערוגות הבשם (ח"ג עמ' 210) שכתב, "ונ"ל ששני מינין כנגד מין אחד יותר מצוה מן המובחר ממין כנף, כנגד שני מינין כשאין בהן מין כנף. דעל שני מינין נאמר לשון ציווי 'ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת', וכאלו נאמר 'ינתנו' שניהם. ומשום הכי אי לא וראיתם אותו דדרשינן מיניה דתנן האי לחודיה והאי לחודיה – הוו מעכבי אהדדי (מנחות לח.). ומהאי טעמא נמי מי שהיו לו שני מינין ולא היה רוצה לעשות כי אם ממין אחד, מכין אותו עד שתצא נפשו כדין כל מצות עשה. אבל מן כנף, לא נאמר עליו לשון ציווי, ומשום הכי לא מעכב, דעיקר 'הכנף' הנכתב – היינו להורות שבכנף יטיל ציצית, ומשום דסמכיה לציצית דרשינן ביה נמי 'מין כנף', ומשום הכי לא מעכב כאשר הוכחתי לפנים. הילכך אפי' מי שהיה לו מין כנף, ואינו רוצה לעשות ממין כנף אלא שלא ממין כנף, איו מכין אותו עד שתצא נפשו. נמצאו שלשה עינינין במצות ציצית: אחד, מין כנף, ולמצוה, ואם יש לו ואינו רוצה – אין מכין אותו, אלא שלא קיים מצוה מן המובחר. שני, אם יש לו שני מינין ואינו רוצה כי אם במין אחד, מכין עד שתצא נפשו. שלישי, אם אין לו, יעשה במין אחד. דתכלת ולבן לא מעכבי אהדדי".
- "והא דנקט לה הכי משום דלישנא דגמרא הוא דאגרדום של לבן וקאי תכלת אבל הוא הדין איפכא ומשום דאורחיה לסדר לשונו אחר לשון הגמרא נקיט לה הכי ומשום דאיגרדום משמע דנשאר מהם כדי עניבה לפיכך הוצרך לפרש שנפסק החוט ונתמעט עד הכנף שלא נשאר מהם כלום ולא נחית הרב לפרש אם מן הגדיל אם מן הכנף ולכן פסיק ותני אפילו נפסק ונתמעט עד הכנף כשרה דאין הלבן מעכב את התכלת אפי' היכא דנתכון לעשות ציציותיו מב' מינים. וליכא לפרושי כגון שעשה ד' של לבן וד' של תכלת ונפסק הלבן וקאי אארבעה של תכלת משום דנהי דכשרה מן התורה אבל מדרבנן בעינן שמונה ואי לאשמועינן דסגי בד' של תכלת או של לבן כיון שנשאר המין האחד כלו קיים ואתי מכח ציצית שלם לא הוי הכיצד מעין עיקר הדין כדאקשינן לעיל. כללא דמילתא לא איירי הרב אלא כשנשאר מנין החוטין שלם ועיקר חדושיה דסד"א כיון שנתכוון לעשות ציצית משני מינים יעכבו זה את זה קמ"ל דלא מעכבין", עכ"ל. (וכן הוא שם סי' צ (אלף תסג)).
- וראיתי בקונטרס והיה לכם לציצית (ח"ד עמ' יד) שהביא דברי הגרז"ן וז"ל, "תדע, שאין התכלת נדון כלבן, שאם עשה כל הד' חוטים תכלת, לדעת חכמים, קיים מצות תכלת ולא קיים מצות לבן. ולדעת רבי לא קיים לא מצות לבן ולא מצות תכלת, שהוא סובר שהתכלת והלבן מעכבין זה את זה. ואם איתא שכל תכלת הוא גם לבן – נמצא שבד' חוטי תכלת יש לו ב' חוטי תכלת וב' החוטים האחרים של תכלת ידונו כלבן. ובע"כ שתכלת הבא מחלזון – אינו נדון כלבן. וא"כ כשיעשה אחד מהחוטים תכלת, הרי אין כאן ד' חוטים של לבן". ודבריו נסתרים מהנ"ל, שהרי אין חובה בד' חוטי לבן. ועוד, גם לשיטת הרמב"ם – לא יהיו ד' חוטי לבן (כפולים).
- ז"ל הכ"מ: "ומ"מ יש לתמוה, דאמרינן בפרק קמא דיבמות (דף ה:) גדילים למה לי, ש"מ לאפנויי. ומקשה, האי לשיעורא הוא דאתא, 'גדיל' שנים, 'גדילים' ארבעה. והכי אמרינן בפרק התכלת (מנחות ל"ט), משמע דמן התורה יש מנין לחוטי הענף, וצ"ע".
- והגר"י קאפח העתיקו בלשון אחרת מעט, "וי"ל עם מה שכתב רבנו (הרמב"ם) דענף הוא הנקרא לבן, א"כ מאי דקאמר אין לו מנין מן התורה – אלבן קאי, אבל דבין הכל הלבן והתכלת בענין ארבעה כפולים הוי דאורייתא. ומש"כ לקמן דתכלת חוט אחד בלבד, היינו למצוה, אבל בדיעבד אף יותר מאחד כשר".
- צ"ע בשנים: א. נראה שהבין שג' לבן ואחת של תכלת שכתב הסמ"ג הוא דעת הרמב"ם ולא הראב"ד. ב. מדברי התוס' הנ"ל שכתבו: " דאי עביד תכלת ולבן בין שניהם ד' חוטין – גדילים קרינא ביה", משמע שגם הפחית מב' תכלת – כשר.
- אלא שיש לציין לדברי הגרי"ז ז"ל (עמ' קסז) שביאר, דציווי הלבן נאמר על כל חוטי הענף, וציווי התכלת נאמר רק על חוט הכריכה, והוי ב' דינים שונים במהותם. דין חוטי הענף לבן, ודין חוט הכריכה תכלת. כאשר התכלת על הלבן, אז חוט הכריכה נקרא תכלת. אבל תכלת לבדו ליכא כלל, דאם נותן תכלת לבד בהטלית, אינו נקרא תכלת אלא לבן, דעיקר הציצית נקרא לבן ותכלת הוא רק על הלבן. נמצא, אם עשה כל שמנת החוטין תכלת, אמנם לא מתקיים מצות תכלת שהיא כריכת חוט תכלת על חוטי הלבן, אולם קיים מצות לבן, דמה שהוא צמר צבוע תכלת – אינו מגרע דין לבן, וכהאמור דהוי כמאן דליתא. דכל דין התכלת אינו אלא בחוט הכריכה. אבל אם יתן חלק תכלת וחלק לבן – דין תכלת איכא, ודין לבן איכא, ונמצא חסר ב'גדילים' שהם לבן.
- וביאר לי נכדו הרה"ג עזרא קליין שליט"א, שבזה שניתן יותר מפתיל אחד, הרי נעבור על 'בל תוסיף', וכמש"כ הראב"ד עצמו (פ"ב מהל' ממרים ה"ט), "ולא תמצא איסור מוסיף אלא במצות עשה כגון לולב ותפילין וציצית וכיוצא בהן בין לשעה בין לדורות בין שקבעה בדבר תורה בין שלא קבעה" [אך י"ל שאין כוונתו למספר חוטי התכלת אלא לכנפות, ומי יימא ש'פתיל אחד ולא שנים' היא דרשה גמורה]. ועיין בקונטרס והיה לכם לציצית (ד' עמ' לו) מש"כ הרב אברהם ישעיהו רפמן, "פירוש כזה לא נמצא בשום אחד מן הראשונים ז"ל. אלא הפירוש הוא: או שהוסיף על הד' חוטין, או שקשר חוט מחוץ לגדיל, או שהוסיף מין אחר. וכבר השיג על זה בקונטרס 'בכנף איש יהודי', ודחה את דבריו ממה שמפורש שם בגמ': 'בציצית מאי סבירא לן, אי סבירא לן קשר עליון לאו דאורייתא, האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי', ואם מדובר בבל תוסיף של צביעת החצי השני של החוט, לא שייך לומר האי לחודיה קאי, שזה אותו החוט ממש. וכן האריך שם שלא ייתכן כאן בל תוסיף להרמב"ם ז"ל".
- ואני הקטן כלל לא מבין מה שייך קבלת הוראות הרמב"ם ולא פסקה קבלתו, אם רוב ככל הציבור לא לומד רמב"ם ולא פוסק/נוהג כמותו אלא כפסקי אחרוני דורינו, שבהל' תפילה נוקטים כהאר"י, ובברכות אומרים סב"ל, ועושים ס"ס בכל הלכה והלכה גם אם שני הספיקות נגד מי שאנחנו אמורים לקבל הוראתו ולפסוק כמותו. ונד"ד הרי אין מסורת, וכבר המדרש רבה (שלח פרשה יז סי' ה) כתב, "אימתי כשהוא תכלת, ועכשיו אין לנו אלא לבן, שהתכלת נגנז". וכן הוא במדרש תנחומא (שלח סי' טו). ובקובץ הגאונים (גאוניקה ח"ב עמ' 330) כתב, "כשהיה תכלת ביד ישראל – כך היו מטילין…". וכן הוא בתשו' הגאונים (שערי תשובה סי' קנט), וכ"כ הרמב"ם בפיהמ"ש (מנחות פ"ד מ"א), "ואינו נמצא בידינו היום, לפי שאין אנו יודעים לצובעו". ועיין במאמרו של הרב אליהו טבגר 'אימתי פסקה התכלת מישראל'. ולהיפך, המנהג כיום הוא להטיל ב' חוטי תכלת כשיטת התוס' (ואף שהחל ע"י תלמידי האדמו"ר מרוז'ין וחסידי ברסלב, שהם יוצאי אשכנז, מ"מ אם כבר אזלינן בתר מנהג כלשהו – כך הוא המנהג).
