אני מפקד כיתה (מ"כ) במחלקת בני ישיבות (בני"ש) בבסיס אימון חטיבתי (בא"ח) גולני. בשביעי לעשירי הודיעו לנו שאני ועוד כמה חיילים שלי צריכים לעמוד בתור משמר כבוד בטקס הזיכרון הממלכתי של הבא"ח. רב הבא"ח עדכן אותנו שתהיה שירת נשים בטקס והורה לנו שלא להעדר ואם קשה להוריד את הראש.
הסיפור פורסם: https://www.inn.co.il/news/707924. אנחנו הרגשנו שהוא מוותר לנהלים הצבאיים על חשבון ההלכה, ומיד פעלנו לאחת משתי האפשרויות: או שלא תהיה שירת נשים בטקס, או שיאפשרו לנו (ולכל מי שרוצה) לא להשתתף על מנת שלא לשמוע אותה. לא קיבלנו את האמירה "אם קשה לכם תורידו את הראש", רצינו לדעת האם מותר לנו או אסור.
בסופו של דבר הצלחנו לקבל פטור ממשמר הכבוד, ולשבת בקצה היציע כך שנוכל לצאת כשתהיה שירת נשים, ובמקביל הדברים הגיעו לסגן הרב צבאי ראשי (הרבצ"ר), שהביא לכך שבמקום שתהיה שירת נשים פעמיים במהלך הטקס, מה שיגרום לנו לצאת ולהכנס פעמיים ויפריע לסדר ולכבוד הטקס, תהיה שירת נשים רק פעם אחת. ואכן בפועל בטקס ישבנו בצד, וכשהיתה שירת נשים הלכנו מחוץ לרחבה מאחורי הטריבונות, סתמנו אוזניים וזמזמנו כדי לא לשמוע, כי עדיין הרמקולים היו חזקים.
בדיעבד, וגם לכל מקרה שלא יהיה, אני שואל האם עשינו נכון, מבחינת החובה הפרטית, האחריות הציבורית, ומראית עין. מבחינת החובה הפרטית לכאורה לא עשינו מספיק כי בסוף שמענו את השירה. ואם כן נחשב שעשינו מספיק, אולי היה עדיף להשאר במשמר הכבוד מתוך הכרח, וגם שם זו לא היתה עבירה, כי אנחנו מוכרחים ולא רוצים בזה.
מבחינת האחריות הציבורית, הבלגן שאיימנו לעשות גרם לכך שהצבא העדיף להפחית משירת הנשים לטובת הסדר. ומבחינת מראית עין, רוב מוחלט של החיילים חברינו לבא"ח שנחשפו לסיפור לא הבינו מה אנחנו מתעקשים על פרט שולי בטקס. אנחנו ניסינו להסביר, וגם כתבנו על כך למפקד הבא"ח, שדווקא אנחנו מאוד מעריכים את הטקס, ומרגישים מחוברים בעמקי נפשנו ליום האסון הלאומי, ומכירים מקרוב נופלים רבים, והצטערנו שהטקס לא מסתדר לפי ההלכה באופן שמותר לגמרי לכתחילה, דוקא כי אנחנו מרגישים מעורבים מאוד.
אבל אולי הכבוד הלאומי דורש לוותר על ההתעסקות בהלכות פרטיות בכלל, ובודאי שלא לעשות ממנה בלגן. וגם חילול השם לכאורה נגרם מהמסר שעובר לציבור הרחב, שלהלכה אין כבוד לאומי. ואולי דווקא אם היינו משתתפים בטקס, במשמר הכבוד, ומקבלים את ההכרח לשמוע שירת נשים, היינו מראים לציבור שמצד ההלכה חשוב יותר כבוד לאומי מאשר איסור שמיעת שירת נשים, אם זה אכן נכון הלכתית. אבקש מבית ההוראה הנכבד הוראה כוללת למצב כזה.
השאלה הזו נוגעת בציפור נפשה של היהדות: המפגש בין נאמנות מוחלטת להלכה ולדין לבין אחריות, כבוד הציבור וקידוש ה'. הדילמה הזו – העמידה מול שירת נשים בטקס זיכרון ממלכתי – הינה בירור עמוק של הנהגת החיים של חייל שומר מצוות בצבא הגנה לישראל.
להלן פסק הלכתי המחולק לשלושת הממדים שציינת: החובה הפרטית (האיסור וההיתר בשעת הדחק), האחריות הציבורית (המאבק ושינוי הנהלים), ומראית העין וקידוש השם.
גמרא מפורשת במסכת ברכות[1] קובעת: "אמר שמואל קול באשה ערוה, שנאמר[2] כי קולך ערב ומראך נאוה", וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך[3]: "יש ליזהר משמיעת קול זמר אשה בשעת קריאת שמע". וכתב המ"ב[4] "וזמר אשת איש וכן כל העריות לעולם אסור לשמוע, וכן פנויה שהיא נדה בכלל עריות היא, ובתולות דידן כולם בחזקת נדות הן משיגיע להן זמן וסת". והיינו מגיל 11 שנה ואילך[5].
ואם כן אסור לשמוע קול שירת אשה, וכן נפסק להלכה גם באבן העזר[6], ש"אסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה, והמתכוון לאחד מאלו הדברים, מכין אותו מכת מרדות", ואם כן זהו איסור מדרבנן. ובבאר היטב[7] מביא מספר באר שבע[8] ש"בין בתולה בין אלמנה אסור, ולא שרי אלא קול אשתו שלא בשעת תפילה", כמובן רק בזמן שהיא טהורה.
והטעם לכך הוא, משום שקול זימרה חושף את מעמקי הנפש יותר מאשר קול הדיבור, ומגדרי הצניעות שגברים זרים לא ישמעו אשה שרה.
ובשו"ת שבט הלוי[9] מאריך לבאר שהאיסור לשמוע קול זמר אשה הוא גם כשהרבה מזמרות יחד, וגם כשאין יודעה ומכירה.
ואפילו בשירת אשה בהקלטה אסור[10], אף שיש שכתבו להתיר בשעת הדחק[11], וכדברי הרבי מליובאוויטש[12], בקשר למה שנאמר במשנה[13] "גלות בא לעולם על עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל שמיטת הארץ", שלכאורה אין זה בגדר 'מילי דחסידותא' אלא חובה דאורייתא ממש, ומדוע נאמר זה בפרקי אבות? ומבאר שהכוונה היא לדברים שהינם בגדר 'מילי דחסידותא בעניינים אלו.
ולדוגמא: "אודות הדין ד"קול באשה ערוה" יש שקו"ט בספרי האחרונים אם איסור זה חל כאשר שומעים קול של אשה מתוך הקלטה. דהנה דובר כמה פעמים בנוגע לשמיעת קול אדם לענין קריאת התורה או קריאת המגילה וכיו"ב, שאין יוצאים י"ח כאשר שומעים מתוך תקליט וכיו"ב, מכיון שאין זה קול אדם כו'. ומכיון שכן, הרי יש מקום לומר שכן הוא גם בנוגע לענינים דלעו"ז ששמיעה מתוך תקליט אינה פועלת על רגש האדם כו', וכפי ששקלו וטרו בזה כמה וכמה.
אמנם כאשר ההנהגה היא על פי "מילי דחסידותא" פשיטא שאין מקום כלל וכלל לשקו"ט כזו, מכיון שלכל הדעות לא יביא הדבר לידי יראת שמים… ולכל הדעות אין בכך משום "כל מעשיך יהיו לשם שמים"… – לא עולה כלל על דעתו ללכת ל"רב" כדי שימצא לו היתר ע"פ דין! דבר זה מושלל אצלו מכל וכל".
[כאן ראוי לחזור על היסוד החשוב, שכל ההלכות העוסקות בפרטי הדינים של צניעות, נובעות מתוך ההערכה המיוחדת שיש להלכה כלפי האהבה שעליה מושתת העולם כולו, ומגמתן לשמור על כל הדברים שיכולים לעורר תשוקה שיהיו מופנים לחיזוק הקשר והאהבה שבין בני הזוג. וכל סייגי הצניעות נועדו לגדור את הכוחות העמוקים הללו שלא יסחפו את האדם אל מחוץ למעגל החיים הישר והמתוקן. זו הסיבה גם לקביעת חכמים, שקול באשה ערווה.
לכן אין הכוונה לומר שיש גנאי בקול זמרתה של האשה, אלא להיפך, דווקא מתוך הצד העמוק שקול זמרתה חושף, ישנו חשש שאם תזמר בנוכחות גברים זרים, תיווצר ביניהם קרבה מוגזמת שעלולה ליצור קשר לא רצוי, ולכן אסרו חכמים לאיש לשמוע קול אשה זרה. הלכה זו היא חלק ממכלול הלכות צניעות שנועדו לקבוע גדרים ליצירת אורח חיים צנוע, ששומר על מרחק מכובד בין גברים לנשים].
בגמרא[14] ישנה דיון רחב בעניין "הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו", ובעניין "אפשר ולא קא מכוון", והיינו כאשר אדם נחשף לאיסור הנאה בצורה פסיבית, ואינו מתכוון ליהנות מן האיסור.
להלכה, כאשר אדם אינו מתכוון ליהנות ואי אפשר לו להימנע (כגון שאינו יכול ללכת למקום אחר), אין בזה איסור, ובמיוחד עם מדובר בשירה ברמקול, שאז ניתן לצרף את דעת המקילים במקום שמדובר בהקלטה בלבד, אם אינו מסתכל על מי ששרה, אלא מוריד את הראש, או את המשקפיים וכדומה.
אולם, פוסקים רבים[15] הבהירו שאין להסתמך לכתחילה על "איני מתכוון" כאשר ניתן להימנע מכך, ואם כן, הפתרון של "להוריד את הראש", מתבסס על הסברא שבטקס רשמי החייל אינו מתכוון ליהנות והדבר נעשה בדרך כפייה. אך זוהי שעת הדחק בדיעבד בלבד. לכתחילה, קו ההלכה הברור – כפי שהורו גדולי הפוסקים[16] – שאם יש אפשרות שלא להיות נוכח בפרק הזמן שבו מושרת השירה, חובה לעשות כן.
תשובה: עשיתם מעל ומעבר והיה בזה פטור גמור. ברגע שזזתם לאחורי הטריבונות, סתמתם אוזניים וזמזמתם כדי שלא ליהנות או להקשיב לקול השירה – לא עברתם על שום איסור הלכתי. פעולה זו מוגדרת כ"אי אפשר ולא מתכוון", ואין עליכם שום אשמה או חיסרון בכך שברקע עדיין נשמע הד רחוק מהרמקולים.
המסקנה במישור הפרטי: החלטתכם שלא להישאר במשמר הכבוד ולצאת למקום צדדי הייתה נכונה לגמרי הלכתית. הישארות במשמר הכבוד בעמידת דום, תוך שמיעת השירה מקרוב הייתה נחשבת להתרשלות בחובת ההתרחקות מן האיסור.
כי חובה על כל גבר לצאת מטקס שאשה או נשים שרות בו, וכן חייל צריך לצאת מכל טקס בעת שזמרת שרה בו. ואין לטעון אולי הזמרת תיעלב, כי לא מאיתנו היא נעלבת אלא מתקנת חכמים שאנחנו מחויבים לקיים, וגם היא צריכה לשמור תורה ומצוות.
לאור כל האמור, נהגתם בחוכמה ובאחריות ציבורית ראשונה במעלה:
שינוי הנהלים והפחתת השירה: העובדה שבעקבות פנייתכם המפקדים וסגן הרבצ"ר צמצמו את שירת הנשים מפעמיים לפעם אחת, היא הישג הלכתי וציבורי חשוב. מנעתם מכשול מרובה, והפחתתם את הפגיעה בכבוד הטקס ובחיילים נוספים.
האיזון הצבאי וההלכתי: פקודת "השילוב הראוי" (וכיום "השירות המשותף") בצבא קובעת מפורשות כי יש להעניק פטור לחייל דתי מאירועי הוויי שיש בהם שירת נשים, ובטקסים רשמיים מן הראוי למצוא פתרונות מכבדים (כגון להחליף למקהלת גברים, או מתן אפשרות לחיילים לשבת בצד או מאחור). המאבק שלכם החזיר את המערכת להקפדה על נהלים אלו.
זוהי הטענה המרכזית שגרמה לכם להסס: אולי הכבוד הלאומי דורש לוותר על הקפדה זו? אולי נגרם חילול ה'?
התשובה היא:
תורת ישראל היא זו שמכוננת את הלאומיות היהודית ואת ברכת ה' לצבא הגנה לישראל. אמרו חז"ל[17] על הפסוק[18] "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה'" – "כל מקום שיש חילול השם (ובענייננו: עבירה על דברי תורה), אין חולקין כבוד לרב", ולא למלך ולא לטקס לאומי.
להיפך, כשחייל דתי מוותר על דין תורה בשם "הכבוד הלאומי", הוא מייצר תפיסה מוטעית כאילו התורה וההלכה הן חס וחלילה דבר שולי הניתן לדחייה מפני טקסים אנושיים, וזה חילול ה'. הכבוד הלאומי האמיתי של עם ישראל, מושתת על קדושתו ונאמנותו לתורת ה'.
ולכן גם הטענה שהוצגה בשאלה " אולי הכבוד הלאומי דורש לוותר על ההתעסקות בהלכות פרטיות בכלל, ובודאי שלא לעשות ממנה בלגן", אין לה מקום, כי בוודאי יהודי צריך לתת כבוד לתורת ה' ולמצוותיו, וזהו קידוש ה' האמיתי.
חז"ל לימדונו שחובתנו להסביר את עמדתנו בדרכי נועם. המכתב שכתבתם למפקד הבא"ח – שבו הבהרתם את הקשר העמוק שלכם לנופלים, את הכאב מאירועי השביעי באוקטובר ואת רצונכם להיות חלק בלתי נפרד מהאבל והזיכרון הלאומי – הוא הדרך המדויקת לקידוש השם.
כאשר חייל מראה שהוא מוכן למסור את נפשו על הגנת עם ישראל, אוהב את אחיו ומכבד את החללים, אך בד בבד לא מוותר על קוצו של יו"ד מההלכה – זהו קידוש ה'. עמידה איתנה ושקטה על עקרונות האמונה מעוררת כבוד והערכה בטווח הארוך, גם אם בטווח הקצר יש מי שאינו מבין זאת.
לסיכום, במבט לאחור – פעלתם כהלכה ממש:
היציאה ממתחם משמר הכבוד הייתה חובה, שכן הייתה לכם אפשרות להימנע מעמידה מרכזית מול השירה.
סתימת האוזניים והזמזום מאחורי הטריבונות פטרו אתכם לחלוטין מכל איסור, ושמיעת הצליל מהרמקולים אינו נחשב לעבירה בנסיבות אלו.
האחריות הציבורית:
המאבק שלכם היה ראוי, ערכי ונכון. בזכותכם צומצם האיסור בטקס כולו, ונקבע מסר חשוב למפקדים ולכלל עם ישראל, לגבי כיבוד תורת ישראל ואמונתם של לוחמים.
הוראה כוללת ומנחה למצבים עתידיים:
לכתחילה: יש לפנות מראש למפקדים ולרבנות הצבאית בדרכים מקובלות ומכובדות, על מנת להסדיר פטור מהשתתפות פעילה (כגון משמר כבוד) בטקסים שבהם מושמעת שירת נשים, כפי שעשיתם במקרה האמור.
בזמן הטקס: יש לשבת או לעמוד במקום שבו ניתן לצאת בצורה מכובדת ושקטה בזמן השירה, בלי פרובוקציות או הפגנתיות.
שעת הדחק מוחלטת (אי-אפשר לצאת כלל): אם חלילה נוצר מצב שבו פקודה מפורשת מונעת יציאה והדבר עלול להוביל לענישה חמורה או לפגיעה חמורה בסדר, יש לעמוד בלי להקשיב ובלי ליהנות, להשתדל להתרכז בדברי תורה או במחשבות טובות אחרות, ולהוריד מעט את המבט – אך זה מוצא אחרון בלבד.
בנוסף, היו רבנים שהעירו שבמקום שאפשר יש צורך אפילו למחות על עצם התופעה של שירת נשים במקום שיש גברים, ובמקום שהדבר אפשרי ובגדר "דבר הנשמע", ראוי לעשות כן. ולאידך, היו רבנים שהעירו שלא ניתן תמיד לחייב את החייל הפרטי לצאת, בפרט אם יש בזה משום סירוב פקודה, שאז עליו לעשות כפי שנתבאר לעיל בשעת הדחק מוחלטת.
אך במקרה שהצגתם, ברור שמה שעשיתם היה הנכון ביותר.
חזקו ואמצו! זכות השמירה על הקדושה וההלכה, יחד עם השירות למען עם ישראל, תעמוד לכם ולכל חיילי צה"ל, ותזכו לקדש שם שמיים בכל מעשיכם, ועל ידי זה נזכה לגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש!
