עמותה העוסקת בהפצת תודעת המקדש החלה את דרכה כפעילות מצומצמת, שהתבססה במידה רבה על התנדבות. עם הזמן הפעילות התרחבה, נוספו קבוצות, אתר, תכנים, תורמים ויוזמות נוספות, וכעת נדרש ניהול מסודר ומקצועי יותר.
המנהל, שהיה שותף בבניית הפעילות ובהרחבתה, נדרש כיום להקדיש לה זמן קבוע. בשלב זה מדובר בהיקף של בערך יום עבודה אחד בשבוע.
השאלה היא האם נכון לשלם למנהל שכר מכספי התרומות, כיצד ראוי להסתכל על עצם תשלום השכר בעמותה שמטרתה מצווה, ומהם העקרונות שעל פיהם נכון לקבוע את גובהו.
מקור מעניין במיוחד לדיון נמצא במסכת יומא (לח ע"א), בסוגיית בית גרמו, שהיו מומחים במעשה לחם הפנים.
כאשר חכמים ביקשו להחליפם, הביאו בעלי מלאכה מאלכסנדריה של מצרים. אלו ידעו לאפות, אך לא הצליחו להגיע לאותה תוצאה מקצועית של בית גרמו. בעקבות זאת החזירו חכמים את בית גרמו לעבודתם, והגמרא מספרת:
"שלחו להם חכמים ולא באו – כפלו להם שכרן ובאו."
יש כאן נקודה משמעותית: אפילו בעבודת המקדש, כאשר התברר שמדובר במומחיות מיוחדת ושלא כל אדם מסוגל להגיע לאותה תוצאה, לא נאמר שמכיוון שמדובר בעבודת קודש על בעלי המלאכה לעבוד בהתנדבות או בשכר מינימלי. להפך, חכמים הכירו בערכה של המקצועיות ואף הסכימו להגדיל את השכר כדי לקבל את העבודה ברמה הנדרשת.
כעין זה מצינו גם בבית אבטינס, שהיו מומחים במעשה הקטורת.
מכאן ניתן להציע עיקרון: כאשר צורכי מצווה וציבור דורשים מקצועיות, עצם תשלום השכר אינו עומד בסתירה למטרת המצווה. לעיתים המקצועיות עצמה היא אחד הכלים המאפשרים לקיים את המטרה בצורה טובה יותר.
מקור נוסף נמצא במסכת כתובות (קה ע"א), שם מבואר שדייני הגזירות שהיו בירושלים קיבלו את שכרם מתרומת הלשכה.
הגמרא אף דנה במצב שבו הסכום שניתן להם לא הספיק לצורכיהם, ומבואר שהיו מוסיפים להם כדי שיוכלו להתפרנס.
המשמעות לענייננו היא שעצם העובדה שכסף מיועד לצורכי מצווה וציבור אינה מחייבת שכל מי שעוסק באותה מטרה יעשה זאת ללא שכר.
כאשר אדם מקדיש זמן משמעותי לעבודת הציבור, ובפרט כאשר זו נעשית באופן קבוע ועל חשבון האפשרות לעסוק בפרנסתו, יש מקום לכך שהציבור יישא בשכרו.
בדרך זו מובא גם בשו"ת שבט הלוי, חלק ב סימן קכ"ב, ביחס למי שעוסק בצורכי מצווה ופרנסתו תלויה בעבודה זו, שיש מקום לקבלת שכר עבור עבודתו, וכראיה מובא עניינם של דייני הגזירות שהיו מקבלים את כספם מתרומת הלשכה.
נקודה נוספת נוגעת למי שעבודתו אינה רק ביצוע הפעילות עצמה, אלא גם גיוס המשאבים המאפשרים את קיומה.
בשו"ת מהר"ם גלאנטי, סימן ז, נדון שכרו של משולח העוסק בגיוס כספים, ומובא שיעור משמעותי מתוך מה שהוא מצליח להביא – בסדר גודל של רבע עד שליש.
אין ללמוד מכאן בהכרח שזהו שיעור השכר הראוי למנהל עמותה בזמננו. תפקידו של מנהל שונה מתפקידו של משולח, וגם דרכי ניהול העמותות וגיוס התרומות שונות.
אולם ניתן ללמוד מכאן עיקרון חשוב: העובדה שכסף נתרם למטרת מצווה אינה אומרת שמי שעובד כדי להביא את הכסף ולבנות את המערכת המאפשרת את הפעילות חייב לעשות זאת בחינם.
עיקרון זה מתחבר לדברי הגמרא בבבא בתרא (ט ע"א):
"גדול המעשה יותר מן העושה."
יש ערך מיוחד לא רק למי שנותן בעצמו, אלא גם למי שגורם לאחרים לתת.
מנהל עמותה שמרחיב את מעגל השותפים, מגייס תורמים, יוצר שיתופי פעולה, בונה תשתית ארגונית ומאפשר פעילות שלא הייתה מתקיימת בלעדיו, אינו בהכרח רק "הוצאה מנהלית".
עבודתו יכולה להיות אחד הגורמים שמכפילים את היקף הפעילות.
לכן, כאשר בוחנים את עלות המנהל, אין לבחון רק כמה כסף יוצא מן הקופה לצורך משכורת, אלא גם מה נוצר באמצעות אותה משכורת.
דווקא הסוגיה של בית גרמו ובית אבטינס מלמדת גם את הצד השני.
הגמרא מתארת את הזהירות המיוחדת של אותן משפחות שלא ליהנות באופן שעלול לעורר חשד שהם משתמשים בדברים הקשורים למקדש לצורכיהם האישיים.
ועל כך נאמר:
"והייתם נקיים מה' ומישראל."
זהו עיקרון יסודי כאשר עוסקים בכספי ציבור ותרומות.
אפשר לשלם שכר, ולעיתים אף ראוי לשלם שכר משמעותי עבור עבודה מקצועית; אולם ככל שמדובר בכספים שניתנו על ידי הציבור לשם מצווה, נדרשת מידה גבוהה של שקיפות, מידתיות ונקיות.
לכן השכר אינו צריך להיקבע על ידי מקבל השכר עצמו, אלא בהחלטה מסודרת של הוועד או הגורם המוסמך בעמותה, תוך בחינת היקף העבודה, האחריות, יכולתה הכלכלית של העמותה והתועלת שהעבודה מביאה.
מכאן אפשר להגיע להצעה עקרונית לעמותה:
לא נכון לשאול רק:
"מהו השכר הנמוך ביותר שאפשר לשלם?"
ומצד שני, גם לא:
"כמה המנהל יכול לקבל?"
אלא השאלה הנכונה יותר היא:
מהו השכר הסביר הדרוש כדי להביא את האדם המתאים, לאפשר לו לעשות עבודה מקצועית לאורך זמן, ולהצדיק בפני התורמים כל שקל שהוצאנו?
במקרה המדובר, שבו בשלב הראשון מדובר בערך ביום עבודה אחד בשבוע, ניתן לקבוע שכר בהתאם להיקף המשרה, לאחריות המוטלת על המנהל, למקצועיות הנדרשת וליכולתה הכלכלית של העמותה.
סכום בסדר גודל של 3,000–4,000 ₪ לחודש מוצע כנקודת פתיחה לדיון בלבד. אין כאן קביעה שזהו השכר הממוצע במשק, ואין כאן קביעה הלכתית שזהו הסכום המחייב.
את הסכום בפועל ראוי שהוועד יקבע בהחלטה מסודרת, בהתאם לנתוני העמותה ולתפקיד בפועל.
כמו כן, נכון לקבוע שהשכר מתייחס להיקף המשרה הנוכחי.
אם בעתיד העמותה תגדל, מספר הפעילויות והתורמים יתרחב, והניהול ידרוש יומיים או שלושה בשבוע במקום יום אחד – יהיה מקום לוועד לבחון מחדש את היקף המשרה ובהתאם לכך גם את השכר.
כך השכר גדל יחד עם העבודה והאחריות, ולא באופן אוטומטי.
ישנו מדד נוסף שראוי להכניס לדיון:
האם השכר מייצר יותר שליחות?
נניח שמנהל העובד בהתנדבות יכול להקדיש לעמותה מספר שעות לא קבועות, ואילו תשלום של 3,000–4,000 ₪ בחודש מאפשר לו לפנות יום עבודה קבוע.
באותו יום הוא יכול לבנות תשתית ארגונית, לנהל את הפעילות באופן רציף, לפתח מערך תרומות, ליצור שיתופי פעולה, להרחיב את מעגל השותפים ולהפיץ את תודעת המקדש בהיקף גדול בהרבה.
במצב כזה, המשכורת אינה בהכרח כסף ש"נלקח מן הפעילות".
ייתכן שהמשכורת היא אחד הכלים שמאפשרים את הפעילות.
אם השקעה של סכום מסוים בניהול מקצועי מאפשרת לעמותה להגדיל משמעותית את מספר המשתתפים, התרומות והפעילויות – יש לבחון את השכר גם לפי התוצאה שהוא מאפשר ליצור.
לכן המבחן אינו רק:
כמה מכספי התרומות הוצאנו על שכר?
אלא גם:
מה הצלחנו לעשות באמצעות אותה הוצאה?
נראה שהמקורות מציבים בפנינו שני עקרונות שצריכים ללכת יחד.
מצד אחד:
"כפלו להם שכרן ובאו."
עבודת קודש אינה מחייבת חוסר מקצועיות, ואין הכרח שמי שמקדיש את זמנו וכישוריו לצורכי הציבור יעבוד ללא תמורה. לעיתים דווקא תשלום שכר מאפשר להביא אדם מתאים, לדרוש ממנו אחריות ולבנות פעילות יציבה ומקצועית לאורך זמן.
ומצד שני:
"והייתם נקיים מה' ומישראל."
כספי תרומות אינם כספו הפרטי של המנהל. לכן השכר צריך להיות סביר, שקוף, מידתי, מאושר על ידי הגורמים המוסמכים וניתן להסבר פשוט וישר בפני התורמים.
לכן ההצעה היא להתחיל, בהיקף הנוכחי של כיום עבודה אחד בשבוע, בשכר מוצע של 3,000–4,000 ₪ לחודש, בכפוף להחלטת הוועד ובהתאם למצבה של העמותה ולהיקף העבודה בפועל.
אם היקף הפעילות והמשרה יגדל, יהיה נכון שהוועד ידון מחדש בהיקף השכר בהתאם לגידול בעבודה ובאחריות.
והשאלה שתלווה את הדיון לאורך הדרך אינה רק כמה עולה המנהל לעמותה, אלא:
האם ההשקעה בניהול מקצועי מאפשרת לעמותה לעשות יותר למען המטרה שלשמה הוקמה?
—
יומא לח ע"א – בית גרמו ובית אבטינס; "כפלו להם שכרן ובאו"; "והייתם נקיים מה' ומישראל".
כתובות קה ע"א – דייני הגזירות ושכרם מתרומת הלשכה.
בבא בתרא ט ע"א – "גדול המעשה יותר מן העושה".
שו"ת מהר"ם גלאנטי, סימן ז – שכרו של משולח העוסק בגיוס כספים.
שו"ת שבט הלוי, חלק ב סימן קכ"ב – שכרו ופרנסתו של העוסק בצורכי מצווה, והראיה מדייני הגזירות.
במדבר לב, כב – "והייתם נקיים מה' ומישראל".
