החזון - תנועת ירושלים

תנועת ירושלים – עובדים את ה’ כעם

החזון

“למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט, עד יצא כנגה צדקה, וישועתה כלפיד יבער” (ישעיהו).

בתחיית עם ישראל שני שלבים: ציון וירושלים. תנועת הציונות היא תחיית החול, ותנועת ירושלים היא תחיית הקודש.

התחייה היא מעבר ממצב של איברים מפורדים, קהילות בגלות, למצב של גוף אחד חי, עם בארצו.

תחיית החול היא מעבר מקהילות לעם, בקיום החומרי. בקום המדינה הבין העם שיש ערך עליון מהחופש של כל קהילה להתנהל כרצונה, והוא הקיום המשותף שלנו כעם. כולנו מחויבים למדינה, כמנגנון ריכוזי שמארגן את הקיום המשותף.

תחיית הקודש היא מעבר מקהילות לעם, בעבודת ה’. התודעה שיש ערך עליון מהחופש של כל קהילה לעבוד את ה’ כרצונה, והוא עבודת ה’ המשותפת שלנו כעם. תודעה זו היא תנאי הכרחי לבניין ירושלים.

בקודש, התחייה עדיין בחיתוליה. ברוך ה’, יש רבנות ראשית ובתי דין רבניים. אך המעבר, מעבודת ה’ בקהילות נפרדות, לעבודת ה’ כעם, רחוק מלהיות מושלם.

החזון של תנועת ירושלים הוא לעבוד את ה’ כעם. לחולל את המעבר מקהילות לעם, עכשיו בקודש.

הדרך להגשמת החזון

הדרך להגשמת החזון נמשכת אלפי דורות, ועדיין נותרה כברת דרך. כל צעד קטן הוא בעל ערך גדול ונשגב, כערכו של היעד, ירושלים.

המנהיגות הרוחנית של התנועה מורכבת מראשי ישיבות ורבני יישובים, והם חברי העמותה, הבעלים של התנועה. כל העונה לקריטריון מוזמן להצטרף.

מפעלי התנועה מבוססים על חבירה של ציבורים וארגונים, לעבודת ה’ משותפת. השותפים מקבלים על עצמם את המנהיגות הרוחנית.

המפעלים דורשים תודעת אחדות בקרב הציבור ורבותיו, ומוציאים תודעה זו מן הכח אל הפועל.

דורשי ירושלים – בית מדרש כלל ישראלי.

בוני ירושלים – רשת בתי מדרש נוער.

שלום ירושלים – מערכת משפט תורנית.