שאלה

בספר "חק לישראל כפשוטו" יש פירוש לזוהר, ושאלתי האם מותר וראוי שאלמד אותו:

• לאור האיסור הכללי ללמוד קבלה בעיון (אלא בתנאים מסוימים), ואינו דומה קריאת זוהר ללימוד פירוש.
• האם הפירוש הזה אמין? כי לי אין ידע בתחום לביקורתיות.
• הלימוד שלי הוא לבד, ולא עם רב או אפילו חברותא, שמשפרים את הביקורתיות על הפירוש ועל הבנתי.

תשובה

בס"ד, באר שבע  ת"ו.

נשאלתי כדת מה לעשות מאדם יקר החושק לבו בתורת אמת, ורוצה לקבוע לימודים בספר הקדוש "חק לישראל כפשוטו" המבאר מאמרי הזוהר הקדוש, ושאל פיו הנוסח: א. האם מותר וראוי לו ללמוד פירוש ועומק הזוהר, לאור האזהרות הגדולות והאיסור הכללית שגזרו רבותינו שלא ללמוד חכמת בקבלה אלא בתנאי רשות, ואטו קריאת הזוהר בלבד ללא ביאור שווה ללימוד פירושים? ב. האם הפירוש הלזה אמין וישר ללמוד בו, מאחר ואין לשואל ידיעה וביקורת לבחון הדברים? ג. האם שפיר דמי ללמוד עניין זה לבדו, בלא רב ובלא חברותא שיישר את אורחותיו בהבנת הסודות?

והנה, למעשה דעתם הרמתה של פוסקי הדורות וחכמי האמת בזה, רחבה מני ים, וכדי להשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ראיתי לנכון לחלק יריעה זו לשלשה חלקים. ונפתח כאן בחלק א' המברר עיקרי הדבר: ממתי ומאיזה גיל ותנאי יכול האדם להיכנס ולטייל בפרדס חכמת הקבלה באופן כללי.

חלק א: לימוד קבלה באופן כללי – תנאים, הדרגה והגיל הראוי

הנה ראש בראשונה עלינו לידע, כי חכמת הנסתר אינה כשארי חלקי התורה, אלא קודש קדשים היא, ומחיצות רבות ועצומות נורא סביב לה, שלא ייבואו בה ידיים זרות ויקצו בנטיעות חס ושלום.

א. כפסק הגאון רבנו הרמב"ם ז"ל (הלכות יסודי התורה פרק ד' הלכה י"ג), שכתב ברוח קדשו וביד החזקה שלו, וזה לשונו:

"וענייני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצוות אלו, הם חכמים הראשונים קוראין אותו 'פרדס', כמו שאמרו: ארבעה נכנסו לפרדס. ואף על פי שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו, לא כולם היו יכולים לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין ואני. אומר: שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנת מלא כריסו לחם ובשר. ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצוות".

הרי לן קו ברור וחרוץ מנשר התורה: אין לאדם לגשת אל הנסתרות, עד שידע היטב נגעי אדם ונגעי בתים, דיני איסור והיתר, שבת ומועדים, שהם השומרים על האדם מן הטעות.

ב. ועוד יתירה מזו מצינו להגאון המקובל מרן הרמ"ק (רבי משה קורדובירו) זצ"ל, בספרו הערוך והנחמד "אור נערב" (חלק א' פרק ו'), שיצא חוצץ נגדם המתפרצים לעסוק בחכמה זו בלא הדרגה, וכתב כי הכת הטועה הזו עושה עוול עצום, וזה. תורף דבריו הקדושים: שיש קצת מבני דורנו שאין להם מבוא לא במקרא, לא במשנה ולא בגמרא, הם עוסקים בחכמה זו, ואין ספק שהם טעות גמורה מכמה טעמים. ראשית, שלא ראו אור הפלפול מימיהם ולא נגה אורו עליהם, וקלקלו ​​השורה, ואחזו להם דרך הנמשל בחכמה הזו עד שקרובים לטעות חלילה לדמות גשמות בדברים העליונים. וקרה להם עניין זה מפני שלא שימשו כל צרכם ונמשכו אחר פשוטי המאמרים, וחשבו אותם כי הדברים הם על דרך משל ולא ירדו לעומק הסברא. ודבר זה גורם שרבים מהמעיינים הראויים אליה רחקו אנשים ממנה למאסם הדרך שאחזו בה העוסקים האלה. והטעם השני שכתב הרמ"ק שם, כי מפורסם בתיקונים היות סדר המדרגות בחכמת תורתנו הקדושה: מארי מקרא, ואחרי כן מארי משנה, ואחרי כן מארי קבלה; הם – אותם הטועים – עלה להם אל מארי קבלה בלי ס ודרך המעלות, יעויין שם דבריו הנוקבים.

ג. ובסגנון ממש פירש הגאון בעל "סוד החשמל" (בהקדמה ב' ידיעות חשובות בעניין הזמן הראוי), והמחיש הדבר במשל נפלא, וכתב:

"ואמנם אל יאמר אדם אלכה לי ואעסוק בחכמת הקבלה מקודם שיעסוק בתורה במשנה ובתלמוד, כי כבר אמרו רבנו ז"ל אל יכנס אדם לפרדס אלא אם כן מלא כרסו בבשר ויין. והרי זה דומה לנשמה בלתי גוף, שאין לו שכר ומעשה וחשבון עד היותה מתקשרת בתוך הגוף בהיותו שלם מתוקן במצוות התורה, בתרי"ג מצוות…".

נמצינו למדים מדבריו: לימוד הקבלה ללא בסיס ההלכה והגמרא, הוה ליה כנשמה ערטילאית בלא גוף, שאין לה קיום ועמידה בעולם הזה.

ד. ברם, מאידך גיסא, מצינו פתח תקווה ואור גדול לאותם שהתורה פתחה את לבם, וכמו שכתב הגאון הקדוש בעל "סולם" בהקדמתו לתלמוד עשר הספירות (אות ה' ואות ו'), שאף מי שלא יזכה ללכת בדרך המלך בלימוד הגמרא בעיון עמוק קושי הבנתו, יש לו תקנה בחכמה זו. שהרי שנינו (חולין כד ע"א) שמכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה, ועל זה כתב שם: שאם האיש הזה יהיה כבד וקשה בעניין העיון בתלמוד, מוטב לו שיניח את ידו ממנו, אחר שבחן מזלו בחכמה זאת, ויעסוק בחכמת האמת. ואמנם, כל איש שהוא קל לעיון, מחויב לתת חלק שעה או בשעה ביום בעיון ההלכה, ולכוון ולתרץ הקושיות הנופלות בפשט ההלכה, עיין שם.

ה. ויסוד יציב ואיתן מצינו בספר "אורות התורה" להגרא"י קוק זצ"ל (פרק ט' אות י"ב), שביאר עומק הכלל של "מילוי כרס בבשר ויין" באופן מופלא, וחידש שאין הדבר תלוי רק בחוק יבש, אלא בנטיית הנפש ובצורך היראה של הלומד. הזהב: דבהאי כללא שלא יטייל בפרדס אלא מי שמלא כרסו בבשר ויין, יש לומר דהיינו במי שבא לעשות רק כפי חובת התורה מצד הדין. אבל מי שמרגיש בלבו חשק ותשוקה ללמוד את הדברים הפנימיים בכלל, להשכיל באמיתתו יתברך, הרי הוא "לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ", כיון שמסתם בודאי יש לו לזה כישרון מיוחד, ומזה עצמו מוכח שזהו רצונו של הקב"ה שהוא יעסוק בידיעת שמו יתברך. וזולת זה, כל העניינים האלה הנוגעים לידיעת שמו יתברך כפי הצורך של קביעת היראה – אצלו ודאי הם אנשים הבשר והלחם המה! זה בכלל טיול בפרדס, רק מה שהוא למעלה מכדי צורך וקביעת היראה. על כן, מי שלבו נשאהו לעיין בעניינים הרמים לא יבל, וידע כי כך היא חובתו, והדרך הכבושה לכל לא יניח לגמרי, אלא שיקבע זמנים רשומים לדעת פשוטי התורה והלכותיה בעיון כראוי, עיין שם דבריו המאירים.

ו. והנה חזינן לדבר הגדול שבספר השל" הקדוש (בעשרה מאמרות, המאמר הראשון), הלא חוסם הדרך לגמרי, אלא מורה דרך ישרה ומאוזנת המשלבת את חלקי התורה יחדיו, ופנה בכתוב לבניו ואמר:

"ואתם בני יצ"ו, אשריכם מה טוב חלקיכם אם תזכו לזאת החכמה בקדושה ובטהרה ובענווה יתירה, לאחר שתמלאו כריסכם מתלמוד ופוסק בכל יום ויום, אזי אחר כך נלמד חלק יפה מהיום, ותדבקו בלימוד זו החכמה בתוספות קדושה ובדביקות. גדול בו יתברך ויתעלה".

הרי לן דרך סלולה: מילוי כרס – אין פירושו לחכות עד סוף ימיו, אלא שבסדר יומו יקדים לחם ובשר של הלכה, ומתוך כך יפנה ללימוד הנסתר.

ז. ומעתה נבוא לעניין הגיל ומצב האדם הראוי לזה. הנה מרן הרמ"ק בספרו "אור נערב" (חלק ג' פרק א') כתב בעניין הגעת הזמן:

"אין ספק שאין ראוי לאדם ליכנס בחכמה זו אם לא נשא אשה ויטהר מחשבתו… עוד צריך להגיע לפחות לשנת העשרים כדי שיגיע לפחות לחצי ימי הבינה, ואף אם יש שפירשו עד שיגיע האדם לשנת הארבעים – אין דעתנו מסכמת בזה עמהם, והרבה. עשו כדעתנו והצליחו. ועם כל זה הכל לפי טהר הלב".

אולם מצינו להגאון בעל שפתי כהן (ש"ך) ביורה דעה (סימן רמ"ו ס"ק ו'), שהחמיר בדבר והביא דברי המקובלים והאחרונים שהפליגו בדבר שלא ללמוד חכמת הקבלה עד אחר שמילא כריסו מהש"ס, ויש שכתבו שלא ללמוד קבלה שיהא בן ארבעים שנה, כמ"ש. "בן ארבעים לבינה", בשגם שצריך קדושה וטהרה וזריזות ונקיות לזה, ורוב המתפרצים לבחכמה זמן קודם הראוי מגיע זו בלא עת, עיין שם.

נמצאנו למדים לסיכום חלק א

עיקר התנאי ללימוד חכמת הנסתר הוא מילוי הכרס בלימוד פשוטי התורה, גמרא ופוסקים המורים את המעשה אשר יעשה. ואף שיש שהחמירו עד גיל ארבעים שנה (כש"ך), מכל מקום דעת הרמ"ק והשל"ה שאם הוא נשוי, במחשבתו, ועבר שנת השרים, ויש לו חשק גדול הארסי בלבו לקבוע יראת ה' בנפשו – אפשר ואף מחויב לתת חלק מיומו לחכמה זו, ובלבד שיקדים לה מדי יום לימוד הלכה למעשה.

חלק ב: עיקר תקנת ספר "חוק לישראל", מבנה הזוהר והביאורים המצויים בו כיום

אחר שהתבאר בחלק א' כי עיקר החשש בלימוד חכמת הנסתר הוא פסיעה בלא סולם וכניסה לעומק העיון הקבלי ללא הכנה ראויה, נבוא עכשיו לבאר את מהותו של סדר הלימוד הקדוש בספר "חוק לישראל", ונראה עין בעין כיצד תקנוהו רבותינו השווה באופן כללי לכל. נפש, אשר אין בו חשש מן החששות שהוא זכרו לעיל.

א. תורף תקנת חוק לישראל והסרת ה"כוונות" על ידי החיד"א

חובה קדושה עלינו להתבונן בהקדמתו של המנורה הטהורה, בוצינא קדישא, הגאון רבי חיים יוסף דוד אזולאי – החיד"א זצ"ל, שחיבר על ספר זה בהיותו בחיים חיותו. החיד"א פירש מלכתחילה כי ספר זה לא נועד ליחידי סגולה בלבד, אלא הוא נחלת הכלל, וזהו תורף לשונו הזהב:

"יען כי הספר הקדוש הלז מסור לכל, ואלו הכוונות לא יתכנו להמון העם, וגם למי שאין לו התחלה בחכמת האמת. לכן בספר הזה הושמטו הכוונות אשר נכתבו בכל יום, דלאו כל מוחא סביל דא [שאין כל מוח יכול לסבול זאת], ומה גם כי לא. יבצר מחמת הדפסתם בכל יום טעויות הדפוס ואלו דברים העומדים ברומו של עולם".

ומכך פני תיקן החיד"א, שאותן כוונות קדושות ורמות נדפסו רק בדף אחד מרוכז מתחיל כל חומש כפי הנוסחאות המדויקות, כדי שאותם אשר להם יד ושם בסוד ה' חוץ להביט שם, והמון העם והלימוד הפשוטים יתרחקו מן הטעות. ומעניינים לפי ערכם, ויה זהירים במלאכת שמים. חזינן אפוא, שספר "חוק לישראל" נוקה ונופה מראש מכל ענייני כוונות עמוקות ורשתות קבליות מסועפות, כדי שיהיה ראוי ומותר לכל אדם מישראל בכל יום ויום.

ב. מבנה ספר הזוהר ומה מתוכו מובא ב"חוק לישראל"

כדי לשבר את האוזן, עלינו להבין בקצרה כי ספר הזוהר הקדוש בכללותו מורכב מכמה חלקים ורבדים אופף זה מזה בעומקם וביים:

1. גוף הזוהר (מדרש הזוהר): זהו הרובד המרכזי והעיקרי של הספר. הוא בנוי כסדר סיפורים ומדרשים קבליים המסודרים לפי פרשיות השבוע על חמשת חומשי תורה. חלק זה כתוב בארמית גלילית עשירה, ובמרכזו רשב"י הקדוש וחבורתו ("החבריא") המהלכים בדרך, נפגשים עם דמויות פלאיות ודורשים פסוקים על פי סודות התורה, בדרך של מדרש ואגדה.
2. ספרא דצניעותא (ספר הצניעות): החלק הפנימי והמסתורי ביותר בזוהר (חמישה פרקים קצרים בפרשת תרומה). הוא כתוב כעין משניות קצרות, סתומות וחתומות, המהוות את השורש העמוק לכל תורת הסוד והאידרות.
3. אידרא רבא (המושב הגדול) ואידרא זוטא (המושב הקטן): תיאור של התכנסויות מיוחדות של רשב"י ותלמידיו, שבהן גילה רשב"י את הסודות העצומים ביותר לפני מותו. חלקים אלו קשים להבנה מהים את הבסיס המרכזי לכל קבלת האר"י ז"ל.
4. תיקוני הזוהר: חיבור עצום בפני עצמו המורכב משבעים פירושים שונים ("תיקונים") על המילה של התורה – "בראשית", ועוסק רבות בספירת המלכות ובסוד הגאולה.

ברם, הדגשה גדולה וחשובה עד מאד צריכה להיאמר כאן לפשט השאלה: בסדר היום של "חוק לישראל" מובא אך ורק הרובד הראשון – מדרש הזוהר (גוף הזוהר), שהוא דרך מדרש וסיפור על הפרשה, ואין מביאים בו כלל את החלקים הקשים והעמוקים. למשל ספרא דצניעותא או האידרות, ולא עניין קבלי שיש בו שיטתיות של ספירות ופרצופים הדורש עיון מורכב וסכנת טעות. הלימוד שם הוא קריאת דברי רשב"י על הפרשה בארמית, ללא הרחבה קבלית סבוכה.

ג. שלשלת הביאורים והתרגומים לזוהר בחוק לישראל כיום

והנה, מעיקר הדין ובמהדורות המסורתיות והישנות של "חוק לישראל", לא הדפיסו שום פירוש או תרגום לקטעי הזוהר הללו. הטעם לזה הוא משום שעל פי דעת המקובלים (ובם החיד"א), יש סגולה עצומה וערך רוחני כביר לעצם קריאת המילים בלשון הקודש של הארמית ("גרסה"), ואף האדם קורא ואינו מבין מה שהוא מוציא מפיו, קריאתו עושה רושם בשמיא ומקדשת את הנפש.

אמנם, בדורות הבאות, לאפשר על הלומדים החפצים להבין לפחות את הפשטות הסיפורים והמדרשים, נדפסו מהדורות מבוארות שונות המקלות על ההבנה:

• מהדורת "מתוק מדבש": נפוצה מאד כיום בסטים רבים של חוק לישראל (כגון בהוצאת "היכלות" ובספרדיות רבות). הפירוש והתרגום לקטעי הזוהר הללו מלוקטים מתוך חיבורו המונומנטלי של המקובל הגאון רבי דניאל פריש זצ"ל. זהו פירוש קל, זורם, בהיר ומנוקד המשולב בתוך הטקסט בסוגריים (בדומה לשיטת פירוש קהתי למשנה או שוטנשטיין לגמרא), ומאפשר ללומדמשולב. להבין את פשט המילים בלי להיכנס למבוכים קבליים.
• מהדורת "פירוש הסולם": בחלק מהמהדורות שילבו תרגום וביאור המבוסס על פירוש "הסולם" של המקובל האלוקי רבי יהודה לייב הלוי אשלג זצ"ל, המתרגם את לשון הזוהר לעברית צחה בתרגום מילולי בהיר.
• מהדורות "עוז והדר" ומהדורות מבוארות אחרות: בושה אלו נעשו ביאור עצמאי – צוות תלמידי חכמים מופלגים מנסח תרגום מילולי בהיר, ומלווה אותו בהערות שוליים קצרות בלבד, שמקורן בפירוש קדמוני המקובלים, למשל פירוש "אור יקר" של הרמ"ק או פירוש "ניצוצי זוהר" של מרן החיד"א עצמו (שצירפו מספריו האחרים).
• תרגום מילולי ישן: בחלק ממהדורות הכי פשוטות או באפליקציות, מופיעות תרגום מילולי אנונימי ופשוט לעברית, שכל מטרתו היא אך ורק לתת ללומד את פשט המילים הבסיסי של הלשון הארמית.

נמצאנו למדים לסיכום חלק ב'

הלימוד של הזוהר במסגרת "חוק לישראל" נועד מלכתחילה לכל אדם, והוא כולל רק את גוף מדרש הזוהר על הפרשה בלי עבודה במערכות קבליות מורכבות. התרגומים המודפסים שם כיום, ובראשם הפירוש הנפלא "מתוק מדבש", אינם באים להורות קבלה בעיון עמוק, אלא רק לפשט ולתרגם את השפה הארמית לעברית קלה, כדי שהלומד ידע ויבין את המדרש והמעשה אשר הוא קורא.

אחר שהנחנו את היסודות האיתנים בחלק א' ובחלק ב', נבוא עכשיו אל המבוקש ברוח ההלכה והפסק, כדי להשיב לשואל דבר דבור על אופניו בשלושה השאלות שהציב, ונברר האם לימוד זה ביחיד ובאמצעות פירוש פשוט צריך רב וחברותא, או שמא שפיר דמי ללמוד. כן.

א. גדר האיסור ללמוד ביחיד והחילוק בין "מעשה מרכבה" ל"מעשה בראשית"

שנינו במשנה במסכת חגיגה (פרק ב' משנה א'):

"אין דורשין בעריות בשלושה, ולא במעשה בראשית בשניים, ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו".

והנה, מרן הרמב"ם ז"ל בספרו היד החזקה (הלכות יסודי התורה פרק ד' הלכה י"א) הגדיר את ההבדל הגדול שבין חלקי הנסתר הללו, וזה לשונו הקדושה:

"ומה בין עניין מעשה מרכבה לעניין מעשה בראשית? שעניין מעשה מרכבה – אפילו לאחד אין דורשים בו, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו, מוסרין לו ראשי הפרקים. ועניין מעשה בראשית – מלמדין אותו ליחיד אף על פי שאינו יודע אותו מדעתו, ומודיעים. אותו כל מה שיכול לידע מדברים אלו. ולמה אין מלמדין אותו לרבים? לפי שאין כל אדם יש לו דעת רחבה להשיג פירוש וביאור כל הדברים על בוריין".

וכסגנון הזה ביאר רבינו הרמב"ם גם בספרו מורה הנבוכים (חלק א' פרק ל"ג), שאין להתחיל עם אדם בעומק מעשה מרכבה אלא כשיעור שכלו ובשני התנאים שהזכירו חכמים: היותו חכם, שנתיישבו אצלו ההקדמות השכליות, והיותו מבין ומלומד. מרגיש בעניין במעט רמז.

נמצאנו למדים: כל אזהרה חמורה שלא ללמוד ביחיד ובלא רב מובהק שימסור "ראשי פרקים", לא נאמרה אלא בעשה מרכבה – שהוא עומק תורת הסוד, סדר הפרצופים, עולמות עליונים והמשכות דקות, כולל הטעות קרובה חס ושלום לגשמות ושיבוש האמונה. אבל בעשה בראשית – ובכלל זה חלקי הגדה, מוסר, וביאורים חיצוניים של פשטי המדרסים – מותר ומלמדים אותו ליחיד, וכל אדם יכול ללמוד בו כפי שיעור שכלו והבנתו, ואין בזה סכנה.

ב. פסק ההלכה למעשה בשאלות השואל

לאור כל המקורות וכללי הפסיקה שחקרנו, נבוא לפסוק הלכה למעשה בשלושה שאלותיו של השואל:

לעניין שאלה א' (עצם הלימוד לאור האיסור הכללי): מותר וראוי בהחלט ללמוד את קטעיהר הללו. אף שישנן אזהרות על לימוד קבלה בעיון, כבר נתבאר בחלק א' כי לדעת גדולי המקובלים (והרמ"ק בראשם) משעה שעברה האדם שנת העשרים והוא נשוי ונקי במחשבתו, ויש בלבו תשוקה לקבוע יראת שמיים – יכול ללמוד מחכמה זו.

וכל שכן וק"ו בנדון דידן, שאין הלימוד ב"חוק לישראל" נחשב כלל כלימוד קבלה בעומק העיון. הרי עיקר תקנת הלימוד היומי ב"חוק לישראל" יסודה לצאת ידי חובת עבודה כללית בכל חלקי התורה מקרא, משנה, גמרא, מד וזוהר). לאחר שהקטעים המובאים שם. הם רק מ"גוף הזוהר" – שהוא הרובד החיצוני, הבנוי כעין מדרש אגדה ומוסר על הפרשה, ונשמטו ממנו כל הכוונות העמוקות והעניינים הקשים – אין כאן שום חשש של "הריסת אל הקודש", אלא לימוד תמים המקדש את הנפש ומעורר את הלב לעבודת ה'.

לעניין שאלה ב' (אמינות הספר "חק לישראל כפשוטו"): הפירוש שבספר זה אמין וישר, ואין לשואל לחשוש כלל ממה שאין לו כלים לבקרו. כפי שנתבאר בחלק ב', המהדורות המבוארות של חוק לישראל בימינו (וביניהן הפירוש המופלא "מתוק מדבש" וסיעתו) נכתבו על ידי תלמידי חכמים מופלגים ויראי חטא, וכל מטרתם אינה יכולה להורות לשיטות קבליות חדשות או וסופיות חס ושלום, אלא רק ורק לתת תרגום מילולי בהיר ופשוט למילים הארמיות, כדי שהלומד יבין את פשט המעשה והמשל. על כן, הפירוש בחזקת כשרות ואמינות מוחלטת, ויכול לסמוך עליו בעיניים עצומות.

לעניין שאלה ג' (הלימוד ביחיד בלא רב וחברותא): שפיר דמי ללמוד לימוד זה ביחיד, ואינו צריך בשביל כך רב מיוחד או חברותא. לאחר שנתבאר שאין זה עומק הקבלה המסוכנת ("מעשה מרכבה"), אלא החלק החיצוני והמדרשי של הזוהר. הפירוש המודפס בספר הוא הוא המשמש לו כ"רב" המיישר את הבנתו ומציל אותו מן הטעות בלשון הארמית.

תמצית דברינו להלכה:

מותר, נכון וראוי מאד לשואל היקר להמשיך בלימודו היומי בספר "חוק לישראל" עם הפירוש המבאר, ואף לומד לבדו ביחידות. וישובב נפשו בדברי רשב"י הקדוש המעוררים ליראת ה' טהורה. ובלבד, שכפי שכתבו השל"ה הקדוש והרב "אורות התורה", יזהר לקבוע עתים מזומנים בכל יום גם ללימוד פשוטי ההלכות הצריכות למעשה (לחם ובשר), שיהיה גופו שלם ומתוקן במצוות, ומתוך כך תהא תורתו המשתלמת בכל חלקי הפרד"ס מקובלת ומרוצה לפני אדון כל, ויזכה להגדיל תורה ולהאדירה, אמן כן יהי רצון.